דצמבר הזה.
ומחקר נפשי.
בוקר קפוא בחדר מוכר עם אווירה לא מדויקת. האוויר נכנס ויוצא לי דרך
העיניים. התאורה בוקעת מתנור הספיראלה שמתחת לכיסא שלי וממנורת שולחן קטנה. אני
יכולה להרגיש במוח שלי איך העננים משנים בעדינות משוועת את האטימות של הצללים בכל
העיר הזאת, שגם בה אין ממש אווירה. זה הסטינג שבו אני מצליחה לתפוס כמה דקות מול
המחשב כדי להעתיק את מה שהתחלתי לכתוב במשמרת לילה בדצמבר, בתקווה לתת את המלים
לאמת שמשכתי ממעמקי התת מודע. יש עובדות שלא סתם הוסתרו ממני.
אני לא אנושית. בכל אופן, לא מבחינה פיזית.
זה היה שם תמיד, אבל ברגע שדברים כאלה נהגים בקול רם (גם אם רק
במחשבות) נהיה מותר להם לגדול ולהשתלט. לולא מנגנוני ההגנה המופלאים של הנפש הייתי
מתחרפנת. אבל עכשיו כשזה סתם משפט שהצלחתי לתפוס (לפני שהמידע ברח חזרה לכוך שממנו
יצא בטעות), אני יכולה לחקור:
הדבר הראשון הוא ניתוק, ואח"כ ניכור וזרות. לעולם לא שייכת –
מעולם לא הייתי. מעולם לא "ניתנה" לי הזדמנות. תמיד אהבתי לחקור
אז הכרתי את עצמי די טוב, וגם את הסביבה החברתית החיצונית הכרתי, אבל לא את החפיפה
ביניהן. הפער היה טבוע גם בי וגם שם, והפך להילה חשמלית מסביבי. השיחות היו הצגה,
הרגשות היו תעתועים, וכל חוקיות שמצאתי הייתה סתם. בילדות האמנתי בלי מלים שאני
יכולה לעבור בין גופים של אחרים באותה מידה שאני בגוף שלי. כשאיבדתי את האמון חיפשתי
עוצמה, ואח"כ חיפשתי מגע שאף אחד לא היה בשל אליו, ואח"כ הבנתי שאין.
התחביב המועדף עליי היה להמציא לעצמי זהויות וירטואליות.
יותר מאוחר התחלתי להבין שאני אולי לא מסוגלת לחברות אמתית, אבל אני
יכולה לזייף כזאת. וגם הבנתי שאני יכולה להחליט מי "אני" אהיה בעיני
אחרים. בשביל לבנות ביטחון עצמי (אף פעם לא היה לי כזה) בחרתי להיות מושלמת, ובאמת
נהייתי. אחרי זה נמאס לי, וחלמתי להיות נורמאלית. (נורמאלית = אנושית).
כנראה שפתחתי את הבלוג זה היה כשקלטתי שיש לי זהות חיצונית – יש דמות
שהסביבה מסוגלת לראות, והם קוראים לה "עדן", ורק אני לא מכירה ולא יודעת
איך היא נחווית. בתחילת הבלוג ניסיתי לעצב וללטש, כדי להפוך את "עדן"
למשהו קצת יותר קרוב "אליי", אבל עדיין לא הצלחתי לזהות אותה במראה
ובתמונות. אני באמת לא יודעת איך אני נראית. בשלב הזה עוד לא ידעתי להגיד במפורש
את המשפט הראשון בפסקה, לכן המשכתי להסתובב מסביב לאותה חומה דמיונית שהיא הזהות
"החיצונית שלי", בלי לדעת מה בעצם לחפש.
היום אני יודעת ש"עדן החיצונית" תמיד הייתה עבורי חידה. אני
יודעת שהניכור והזרות לא מנעו אותי רק מהאנשים הנפרדים, אלא שהייתי מנותקת לחלוטין
מהתגלמותי בעולם שלהם. מעולם לא האמנתי (ואני עדיין לא מאמינה) שיש לי יכולת
להשפיע על הרגשות שלהם, להיות משמעותית עבורם או סתם להתקיים במחשבות שלהם. או שהם
יכולים לאהוב אותי. האמנתי שהם רואים עליי הכל, ויודעים ממבט ראשון שאני לא כמוהם.
הקסים אותי כשפנו אליי כאילו אני כן. לכן, במשך השנים למדתי לחשוב באינטרסים
והפסקתי לתת לאנשים להתקרב אליי. הרגשתי פגומה ולא הבנתי למה. התרחקתי יותר ויותר.
בדצמבר הזה ה"למה" הפך לתחושה פנימית אדירה של חוסר אנושיות. לא ברור לי
מה הסיבה באמת. אולי חרדה מאוד גדולה מהעולם.
"אני"
לא אמתית, ואתם לא אמתיים כל עוד אני לא מדמיינת איך אתם נראים. בכתיבה אנונימית
יוצאת ה'נפש', וברגע שיש גוף היא הופכת ללא רלוונטית. ואני – נפש בעולם של גופים.
הגוף שלי מרתיע אותי, השם שלי מרתיע אותי, ודחפים פיזיים מפחידים אותי ממש. עד לא
מזמן לא אהבתי לאכול, לא הייתי מסוגלת לסבול חוסר איפוק, ואין לי ממש משיכה מינית.
אין לי גם כישורים חברתיים – התקשורת איתי היא פיקציה שהמצאתי. אני לא מסוגלת
להיות בקשר.
לפחות עוד לא.
במקום יישות אינטגראטיבית עם נפש וגוף, אני מרגישה שאני תמנון.
אני תודעה וירטואלית חסרת זמן ומקום, ששולחת זרועות לעולמות שונים וממלאת אותם בקיומים פוטנציאליים. בעולם האמתי אני מפעילה את המערכות הגופניות, את המלים ואת הבעות הפנים באופן טכני ומלאכותי. האינטראקציות שלי עם אחרים הן תוצאה של למידה וחיקוי, במקום ביטויים של המתרחש הפנים- תודעתי שלי. התודעה והרגשות שלי אמנם אנושיים להפליא, אבל יש נתק מוחלט בינהן לבין כל מה שאני משדרת כלפי חוץ.
החלום שלי זה אותנטיות.
זה היה הכי חשוף שלי עד היום.
*את התמונה למעלה צילמתי לפני שנים, וזאת אני עכשיו רק עם פחות עוצמות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היטל