(הכי פחות נוצץ שלי)
אותנטיות זאת התכונה שאני
הכי מאמינה בה, הכי מתרגשת ממנה ומחפשת אותה אצל אחרים, והכי מונעת מעצמי להתנהג
על פיה. טוב, לפחות הייתי מונעת. עכשיו אני גם קצת לא יכולה.
כבר שמתי לב שגם כשהתנאים
מאפשרים - אני לא מפרקת מיד את מנגנוני ההגנה, גם אם בחרתי אותם במודע. ועכשיו
התנאים מאפשרים אותנטיות, ואני מחפשת דרך לפרוץ את המנגנונים ולחזור להיות מה
שהאמנתי בו....
היום, בהמשך לפוסט הקודם
(שגם הוא אותנטי וחושפני כהלכה), אספר לכם מה גיליתי על עצמי לקראת סוף דצמבר,
וגרר אותי למשבר מיידי, שאני פשוט לא מצליחה לצאת ממנו. אני אספר את זה ככה בעברית
פשוטה, בלי ״קסם״ ובלי פואטיקה ובלי מסתורין ובלי כבוד עצמי. כי האמת שאנחנו מנסים
להסתיר תמיד עלובה יותר מהמציאות...
האמת היא, שבאחד הימים
האחרונים של דצמבר קבעתי עם כמה חברים, שאת אחת מהם לא ראיתי הרבה מאוד זמן,
מסיבות מפגרות שהפכו לאי ההבנה הכי כואבת שהייתה לי אי פעם. רגע לפני שיצאתי מהבית
היא עשתה לי קטע מסריח, ובעדינות גרמה לי להיזרק החוצה ממפגש. לא מתוך רוע, אלא רק
מתוך אמביוולנטיות ובלבול. והאחרים, גם הם ספק מתוך חוסר הבנה וספק מתוך חוסר
איכפתיות, לא אמרו מילה, וקבעו מפגש אחר, בלעדיי.
והאמת היא, שאח״כ כשחשבתי
על המקרה הבנתי את אותן מסקנות ידועות. שאותה חברה מפוחדת ומבולבלת, אכפת רק מעצמה
ולכן מלכתחילה לא הייתה חברה טובה שלי, ולשלישי פשוט לא היו את הנתונים כדי להבין
מה קרה....
אבל האמת היא, שלמרות שעל
פניו הכל כרגיל ואפילו מסתדר בהיגיון, האירוע הזה גרם להבנה נוראית להתפרץ מתוך
התת מודע שלי. כל הנתונים שכבר היו לי קודם הובילו אליה, והיא הייתה סופר מתבקשת.
אבל אני לא הבנתי, וזאת ההוכחה האישית שלי לכך שיש תת מודע.
האמת היא, שאני פשוט
מרגישה שנואה.
ושאין בי שום דבר לתת.
שלא שווה להיות חברים שלי. שלא מגיע לי שיאהבו אותי. שאני נחותה מכולם הרבה יותר. שלא
מגיע לי שאחרים ייתנו לי מעצמם. שכל מי שמתחבר איתי מבין בזמן קצר - ואם לא אז אני
אגרום לו להבין - שאין לו מה לחפש אצלי. שכל מי שרואה אותי כחברה בעצם נופל לתרמית
שלי, ואוהב דמות שלא קיימת. שאני דחויה. והכי הכי גרוע - שזה לא סתם חרדה של בחורה
ממוצעת עם רגשי נחיתות. אנשים מתרחקים ממני באמת. ואלה שהייתי רוצה להתחבר איתם -
מעדיפים אחרים על פניי.
האמת היא שכשאני חושבת על
זה בראש - אני יודעת שזה בגללי. שאני לא נחותה באמת, אלא דווקא די מגניבה. שאני
זאת שלא מאפשרת לאחרים להתקרב אליי. שאין עליי קללה. שיש בי המון מה לתת, ולאחרים
יש מה להרוויח מקשר איתי. אבל אני פשוט לא נותנת. שאני זאת שלא מתחברת, שלא אוהבת,
שלא מפרגנת. שאני זאת שאוטמת את עצמי, שהורסת כל קשר שמתחיל, מהפחד שייפטרו ממני
קודם. שקל לי יותר להיות ׳מושא להערצה׳ מבנאדם נגיש.
והאמת היא, שזה לא משנה
בכלל זה שאני יודעת. (למרות עכשיו כשאני כותבת לעצמי זה קצת עוזר). מה שמשנה זה מה
שאני מרגישה, ואת מה שאני מרגישה קשה לי להכיל. זה קשה לי מידיי.
אבל האמת היא שכל עוד אני
לא אותנטית (ולשגר רמזים זה לא נקרא ״אותנטיות״), אני גם לא מאפשרת לאף אחד לעזור
לי. וזה מעגל שמשמר את עצמו.
אבל הפעם הייתי אותנטית.
שלכם (כמעט),
יערה
גם בתמונה הזאת זו אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היטל