שדה בור

בלי נצנצים, רק אותנטיות.

ציר נתינה- קבלה:

למי שמתעניין בפסיכולוגיה,

אתם יודעים, לאחרונה אני בוכה מהתרגשות עמוקה כשמסתכלים עליי. כבר שנים שאני, כנראה, לא מעזה להעלות בדעתי ציפייה כנה שאהיה בעלת משמעות עבור מישהו בעולם. כשאנשים נותנים לי מעצמם אני מרגישה קצת אשמה וקצת שקרנית, כי אני יודעת שלא מגיע לי כל עוד אין לי מה לתת. תחושת נחיתות מובנית, אין מה לעשות. ואני רוצה לפעמים, תוך כדי שאני מוקירה תודה לא פרופורציונאלית, להרשות לעצמי לתהות אם בעצם בעומק זה נראה לי כ״כ מובן מאיליו שגם לי ״מגיע״ את מה שכולם "מקבלים" ממילא. כי בעצם אני אולי לא אשמה אלא רק הנסיבות וטראומות ילדות של אנשים אחרים. אבל אם לא אקח את האשמה עליי- אולי העולם לא טוב כפי שאני מאמינה שהוא. ולכן מוטל עליי להתרגש מכל "תרומה"(?).

למען האמת, פעם האמנתי שיש לי המון מה לתרום למי שרק יהיה מוכן לקבל, ושכן "שווה" להיות חברים שלי. זה היה גם אחרי שהכל התהפך, אבל לפני שבניתי בכוונה תחילה את חומת מנגנוני ההגנה הילדותיים שלי. אז עוד הסתובבתי ביקום עירומה מכל מסכה, ופגיעה לכל טביעת אצבע. כל דבר רע שיכול היה לקרות כבר קרה לי, אבל אז עוד לא הייתי דפוקה כ״כ. רק רציתי להיות. חשבתי שהאותנטיות הפנימית תשמור עליי מלתת לעיוות לחדור פנימה.

(ואני חושבת שזה המקום הבריא שאני רוצה לחזור אליו עכשיו).

אני כותבת את זה היום כי התמה של הנתינה-קבלה הציפה בי משהו עמוק וקשה ביום חמישי לפני שבוע. סגרנו את הדלת במשרד בזמן שכולם ירדו למסדר, ושי ביטאה בקול רם את כל מה שאני מפחדת להיות.

״למה את חברה של עדן?״

את זה אמרו לה שתי בנות שאני מקיימת איתן יחסי ארוחות צהריים לא קרובים. (וזה כשלעצמו כבר אומר שהשאלה הזאת הייתה מוכרחה לעבור לה בראש).

אבל,

שי הצליחה לקלוט עד כמה אני חרדה שיימאס לה ממני (ואני הוספתי, עד כמה אני חרדה שאמאיס את עצמי עליה חצי במודעות רק כדי להפסיק את החרדה המקורית). ושי אומרת בכוונה מלאה ש״שווה״ להיות חברה שלי, ושאני נותנת לה המון. ולשי אני מרשה לפעמים גם לתת לי. ובחצי שעה שאחר כך, פתחתי דלת בחומה פנימית יותר, והרשיתי לעצמי לקבל המון המון, וזאת התקדמות אמיתית למרות שהרגשתי אשמה אחר כך כי למה לה להשקיע חצי שעה שלמה  סתם בשביל מישהי כמוני. אחרי זה היא סיפרה לי על הפחד הכי גדול שלה ונתתי לה באהבה כל מה שיכולתי, פשוט כי מגיע לה לקבל, וכי אני באמת אוהבת אותה. אבסורד. ברור לי. זה אבסורד שאני בוכה מהתרגשות כשנותנים (דווקא) לי דברים שאנשים כ״כ אוהבים לתת.

אבל שתי הידידות לצהריים - האמת שבאמת אין לי מה לתת להן. נשבעת. הן יותר מדיי 'נורמאליות' ומגניבות. אולי לתמר דווקא יש לי, אבל היא מתוסבכת מספיק ולא בשלה לקשר בעצמה, אז זה לא ממש רלוונטי. רוני פשוט מגניבה, וניסחה את זה יותר טוב ממני – למה לה להיות חברה של עדן. באמת למה לה. ואני – ברוב האנשים מצליחה לראות או 'רוני' כזאת או את ההפך – אנשים שאין לי מה לקבל מהם, אבל אני יכולה לתת. כמו "החברים" שאספתי מסביבי בכל התקופה שמאז המבול ועד עכשיו. נתינה- קבלה. כן. עליונות- נחיתות. עליונות- נחיתות. עליונות- נחיתות. ציר נורא.

למזלי, מבחינתן – הן השאירו סיבה. זה לא מוחק את המשפט שקדם לה, אבל רציונאלית זה מאפשר פתרון זמני. הן אומרות שהן לא מאמינות לי. והן צודקות. מעולם לא אמרתי להן משהו אישי וכנה. אני יודעת שאני מזויפת כלפי הסביבה. אני אינטרסנטית. האמת – רמת הזיוף שלי גבוהה מהרמה האופטימאלית. הייתי חייבת רמת זיוף גבוהה כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה להסתדר בחברה. ואני מנחמת את עצמי ואומרת שהן לא נחשפו לצד שאני לומדת לחשוף בפני שי. ואחרי הכל, התהליך ממשיך, ואני מסוגלת כל פעם לקצת יותר.

והפעם, אני פשוט מקווה שבאמצעות הכתיבה הזאת אני אוכל להפוך את המשפט ההוא, ואת הכאב שהוא העלה בי, למשהו מקדם ומפתח. כמו שהחברות עם שי אולי לא הייתה מתאפשרת בלי הפוסט הזה. בפוסטים כאלה בדיוק אני "עוקבת אחרי התהליך" כמו שרציתי.

יערה