שדה בור

שנים שאני.

נסעתי בזמן, ונגעתי במשהו. 

גיליתי מה אני מסתירה. ממה, במהות, אני מפחדת.

בשנים של הסתרה מאומצת השכחתי אפילו מעצמי את הכאב המהפנט ואת אוקיינוס האופל ואת מחטי השיגעון הכסופים.

כבר שנים שאני.

לא פלא שאיבדתי את תחושת החיות. אם לא הייתי קוברת אותה באזור הכי עמוק בגוף שלי - איך הייתי יכולה להחביא מהעולם השבע הר הגעש מתפרץ במלוא עוצמתו? איך הייתי מצליחה להמציא אדם שלם שלא באמת קיים בשום מקום?

כבר שבע שנים שאני.

אותו מפץ גדול - היום הוא אותיות דהויות בעיפרון על מחברת קרועה, ו-245 עמודי וורד בכתב 13, והתכתבות מיילים ובלוג מחוק לצמיתות וקלסר.

ואני נסעתי בזמן, ונגעתי במשהו אותנטי. אני תוהה כמה ממני אוכל להציל.

תוכלו בבקשה לציין את יום הזיכרון הזה ביחד איתי?

כבר 7 שנים

מיתר