שדה בור

נערה השרויה בתרדמת שוכבת במיטה לבנה בחדר מוות.

בתנועה מקרית נוגע בה אדם.

היא שבה לחיים ומזדקפת לפתע, והוא אומר:

אילו הייתי יודע - הייתי עושה זאת קודם.

(חלום מלפני כמה ימים)

אמא אומרת שוויסות המגע שלי לא היה תקין מילדות. תמיד חיבקתי חזק מדיי. רציתי יותר ממה שהעולם יכול היה להציע לי. זה לא שניסיתי להכאיב או להשתלט, אבל במהלך השנים הבנתי שאני לא יכולה להיות רצויה כפי שאני. למדתי להרגיש דחויה. אולי כאן התפתחה תחושת הזרות העצומה שלי כלפי הגוף שלי והקיום הפיזי שלי, שהתפתחה לקושי לזהות את פניי במראה.

אני נרתעת ממגע היום. אני נגעלת מאנשים שמתקרבים למרחב הפרטי שלי. מקנאה בחיבורים הפיזיים של אחרים, אבל לעולם לא שולחת יד.

ואני תוהה - האם משהו במוטיב הדחייה-קבלה שלי נתקע שם? האם הרתיעה הקדומה של הסביבה מהמגע שלי היא חלק מתחושת הדחייה שלי היום? האם הרתיעה שלי ממגע היום היא חלק מתחושת הדחייה העמוקה שלי, שהפכה לפחד גם מקבלה? והאם, כמו בחלום, מגע יד אנושית יכול להפוך אותי ברגע לרצויה ומקובלת? ולהחיות מחדש את המקום הפנימי שבי שמוכן ורוצה קשר - המקום הזה שברור לי שלא מת, אלא רק מורדם באופן זמני...?

היטל

(זו לא אני בתמונה)