שדה בור

רבע לשתיימ׳עשרה בלילה, אני כותבת ב׳פתקים׳ באייפון מאי-שם בשמיים, מכורבלת בשמיכת מטוס מסריחה. התייעצתי אתכם בפוסטים הקודמים ובתחלופות מיילים מסועפות לגבי טיול אחרי צבא, והחופשה המשפחתית הכמעט-קצרה הזאת הוכיחה לי שההחלטה לנסוע נכונה. כן יש לי עוד חללים חשוכים לנווט בהם במעמקי הנפש שלי:

הידיעה הזאת, ספציפית, הייתה שם כל הזמן, וצפה מעל לפני השטח בהצטלבות אינטנסיבית שלכל מיני נסיבות, ורציתי להגיד למישהו, ואני מרגישה רחוקה משהו-כמו שלושה חודשים מכל מה שאפגוש בארץ הבוקר.

אני בת 20 עוד יומיים. עוד 3 דקות זה כבר יהיה ׳מחר׳. 

ואין לי כלום.

פשוט אין לי כלום. כלום ממה שבאמת רציתי שיהיה לי. כלום שה-20 שנה האחרונות היו שוות בשבילו. אני לא במקום שרציתי להיות בו.

כמובן שאני אומרת את זה בהשראת המרחק מהחיים האמיתיים, והספר הסוחף-אם-כי-מעט-מדכא שסיימתי לפני כמה שעות, והטיולים בטבע האירופאי והמחר-יום-הולדת, והחרדה מהתפקיד החצי-חדש שאני נזרקת לתוכו עוד יומיים. המחשבה הזאת נכונה בעיקר הרגע. אבל בפנים אני יודעת שברובה, לא בכולה אבל ברובה - היא נכונה תמיד. כל החיים אני מתכוננת ולומדת ומתפתחת ומחכה - לקראת משהו. תקופה אחרת. וכשאני אומרת שטוב לי - זה יותר כי אני מתאמצת לייפות ולהסתפק מאשר שאני באמת שמחה ממה שיש לי. 

רציתי להיות פחות זרה ויותר חלק מהתרבות של בני גילי. אפשר לומר שדי הצלחתי. וזה עוזר, אבל עכשיו אני רוצה להגשים את המשאלות האמיתיות שלי. נראה לי שזאת האמיתית. אני רוצה קשר. אני רוצה להיות קרובה למישהו. באמת. ובאמת, אני לא סתם מתנשאת. אני פשוט מנוכרת. להכל. לכולכם. וזה לא מה שרציתי.

וזה נחשב קצת ׳שטחי׳ לומר, אבל אני רוצה שיהיה לי חבר. לא סתם שיתחילו איתי בפאבים וברכבת ואני אחתוך תוך 10 דקות. ולא רק כי החברה של אבא אמרה, בחוסר הטאקט המשותף לשניהם, שבאיזשהו שלב בחורים יחשבו שזה מוזר שאף פעם לא היה לי. ולא רק כי זה השבר העיקרי שנשאר כשי לצמצם את הפער ביני לבין ה״נורמה״. גם. אבל בעיקר כי אני רוצה לאהוב בלי להסתייג ובלי להתבייש. ובלי להרגיש אשמה שמעזים לאהוב אותי. ולהיות קרובה ומכילה ומוכלת, לא רק בכרית גלילית עם מילוי קלקר. (למה אני לא יכולה להרשות לעצמי לבחור באף אחד שאני רואה במציאות? זה באמת ייתכן שאך אחד לא מספיק טוב בשבילי? כי באמת, באמת באמת, אני לא כזאת מיוחדת. יש אלפי בחורים בגילי (2+\-) עם עומק רגשי ניכר ו-IQ +140. ועל שני התנאים אני מוכנה להתפשר...).

אני מקנאה באנשים ש״נצלו״ את תקופת התיכון ונהנו בה. (ומתנחמת בתיאוריה שלי על פיה מה שהיה- היה הנכון לזמנו). אני מקנאה במי שרכשו בצבא חוויות, וחברים, לכל החיים. (ויודעת בוודאות שלא הייתי מתחלפת עם התפקיד של אף חייל מחוץ ליחידה שלי. וגם יודעת שהחברות עם שי לא הייתה ׳סתם׳ בשום קנה מידה אלא פתח של אופטימיות לעתיד). אני מקנאה במי שאני אהיה, אם אני אהיה, אחרי שיסתיימו כל ההכנות הממושכות האלה שאני לא מצליחה להפסיק, ותתחיל כבר התקופה שאני מתכוננת אליה 20 שנה. אני אהיה מושלמת, נשבעת. (אבל מה זה שווה?).

אולי בטיול אחרי הצבא. אולי באוניברסיטה. אולי סתם מתישהו. 

זה היה לילה שני ברצף ללא שינה. טיסה מחורבנת. לא יודעת אם אפרסם את זה בכלל (טוב, נשברתי...).

אם אתם בחורים במי 19-22, מבטיחה לפסול על הסף.

יערה, הפעם.