שדה בור

נשענת אחורה על הכיסא והדמעות זולגות לי על הצוואר. שוב גיליתי משהו, ושוב בכאב יש עונג. התסריט הקלאסי של סטודנטית לפסיכולוגיה, קוראת איזה מאמר של פרויד למבחן והמחשבות נודדות אחורה בזמן. נזכרת בטקסט שכתבתי כשרק התחלתי ללמוד לכתוב. מוצאת בקלות.

אני בת 14 ומשהו, כמעט 15. זה כתוב בשפה כ"כ גבוהה, ובהתחלה זה אברסיבי מרוב שזה מביך, ואחר כך זה אברסיבי מרוב שזה חושף את העוצמות. כבר שנים שלא הרגשתי משהו ככה, כמו אז. איך אז שנאתי, איך אהבתי, איך אז היה לי אכפת. איך הכל היה כ"כ חי וכ"כ חשוף וכ"כ אמיתי. אלה מילים שאני יודעת היום לדקלם, אבל כאן בטקסט הזה רואים את זה ממש. אני לא יודעת אם הספקתי לאהוב ככה מאז. לשנוא ככה – בטוח לא יצא לי. אף אחד אחר חוץ ממך לא שווה את השנאה שלי. והאכפתיות שלי – מי יודע מה איתה.

קופץ לי המשפט, 'כל השנים האבודות'. האם כואב לי על אז? על כל הכאב והסבל, שהיום אני בקושי זוכרת איך הוא מרגיש? ואני מבינה משהו שלא הבנתי פעם, כשניסיתי לענות בלי רגש על השאלה – למה כ"כ חשוב לי להמשיך לזכור. אני בסך הכל רוצה קצת תיקוף. שמישהו יגיד לי – כן, זה קרה באמת. הסבל שלך אמיתי. זה היה דיכאון ממש, לא סתם קצת באסה של גיל ההתבגרות כמו שכולם. אולי עד שזה לא ישתחרר, עד שלא יהיה מישהו שיסכים לשמוע הכל ולקרוא הכל – זה יישאר לעולם.

בעצם נראה לי שכואב לי על היום. ואפילו, על הכל. השנים האבודות – הן ממשיכות וגולשות גם לעכשיו. אני לא בנאדם עצוב, אבל אני כבר יודעת מה יש שם מתחת לפני השטח. אכזבה ובלבול ופחד, ידיעה שכלום, מעולם, לא היה "שווה את זה". חוסר סיפוק טוטאלי שמציץ מאחורי התקווה שפעם, אפילו עוד 20 שנה, גם התור שלי יגיע.

*אל תציעו את עצמכם, זה חלק מפנטזיה אחרת.