היי לכולם,
אני מנסה להתרגל לחזור לכתוב. זה מוזר וזה לא כ"כ זורם. אבל אני רוצה להתרגל להאמין שזה בסדר להעלות טקסט גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם.
יכולים להזדהות עם זה?
עברו כל כך
הרבה שנים
מאז שפעם
אחרונה דיברנו
את בטח כבר
שכחת
איך שהיינו
קרובות.
זה מרגיש כל כך
רחוק עכשיו
איך שהיינו
מדברות על הכל
איך את תמיד היית
שם
ואני תמיד
ידעתי שיש לי מקום.
זה לא מוזר לך
שלמרות כל הטוב
מה שנשאר זה
בעיקר הכעס?
הכתם השחור שהתפשט
עד שמחק את כל
השאר?
אני זוכרת
בעיקר את הדמעות
איך שכל פעם
מחדש נפגעתי.
תהיתי לעצמי אם
גם אצלך
נשאר הטעם המר.
תמיד הרגשתי
שאסור לי
להיזכר בך עם
חיוך.
כאילו שלחבב
אותך
זו בגידה.
אבל הכעס לא
מרפה
אולי זה לא רק
כעס?
אני מרשה לעצמי
היום
לתהות לראשונה:
האם מותר
להתגעגע פתאום
אחרי כל הרבה
שנים?
אחרי כמה
שנלחמנו
וכמה ששנאנו
וכמה שביקשתי
לא לראות אותך יותר בחיים?
האם מותר
להתגעגע למרות
מה שקרה בינינו
כל השנים?
האם מותר לי
לקוות
להיתקל בך
במקרה
שנתקרב שוב
והפעם זה יהיה לתמיד?
אני לא אגיד
שזה היה פשוט
כי זה לא היה
פשוט אף פעם
בין כל האכזבות
אני לא הצלחתי
להפסיק לקוות
חיכיתי לרגעים
הטובים
אולי שכחת שגם
היו כאלה
איך שהיינו
צוחקות
ואיך איתך זה
תמיד הרגיש הכי עמוק
אני לא יודעת
מה עובר לך בראש
את עדיין
לפעמים נזכרת?
האם בסיפור שלך
בכלל הייתי דמות
חשובה?
גם אצלך זה
עדיין בוער?
כואב לי לדמיין
שלא!
האם בכלל נשאר
לך משהו
או שגם בזה
נשארתי לבד?
תמיד הרגשתי
שאסור לי...
האם מותר
להתגעגע...
את יודעת, זה
אולי קצת מצחיק
אבל עכשיו
כשאני נזכרת
פתאום זה נראה
לי
כל כך קל לשחרר
שנים הייתי
תקועה בלכעוס
בלהדחיק את
הגעגוע
ועכשיו כשהוא
בחוץ
זה לא כואב
יותר...
היטל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היטל