כנראה שלכתוב זה הדבר היחיד שעוד לא ניסיתי. אני כ"כ סגורה בזמן האחרון, בפני כולם, אבל בראש
ובראשונה בפני עצמי. אני לא נרדמת מרוב מחשבות ואני צועקת על עצמי בתוך הראש שלא לחשוב
אותן, אבל זה לעולם לא עוזר. אני רק שוכבת במיטה עוד שעה ועוד שעה, כבר לא מרגישה
את העייפות ורק מדמיינת שהוא חוזר...
כבר שבועיים שאני כל הזמן על סף דמעות. כל הזמן. בעיקר מתחת למוזיקה
חזקה. כשהן יורדות אני מסבה את המבט ופוקחת את העיניים בכוח, וכשאני מסתובבת חזרה
אני מצליחה לדבר בטון רגיל ואף אחד לא שם לב. אני מעולה בזה, זה עובד תמיד.
מיומנות מהתיכון שכבר חשבתי שלא אשתמש בה... אבל אחרי שבועיים, כשאין לי באמת שום אירוע
חדש לספר עליו אלא רק מחשבות שלא מפסיקות, אני כבר קצת מתביישת לבכות מול אנשים.
מסביבי קורים דברים מטורפים, אסונות ומוות, ואמא מצליחה לבטל את הלגיטימציה שלי
בשנייה כשהיא אומרת שהפרידה הזאת היא הדבר הכי "נורמאלי" שקורה בזמן
הזה. אין לי שום ספק שהדברים שקורים מסביב משפיעים על התחושה שלי מאוד וגם יוצרים
הרבה ממנה, למרות שהם לא קורים לי. אבל עם שאר הדברים יש לי ערוצים אחרים להתמודד,
ורק הפרידה הזאת היא שלי לבד...
אני רוצה לנסות לכתוב הכל כדי שהמחשבות לא יציפו אותי אחר כך.
בשבועיים שעברו לא באמת שיתפתי אף אחד במה שאני מרגישה והרגשתי כל כך הרבה. זה עבר
כל כך מהר אבל הכל גם כל כך רחוק, וזה גם מרגיש לי כאילו הכל היה ככה תמיד. שום
דבר לא משתנה. הימים עוברים ואני לא נרגעת. והדמות שלו הולכת ומתרחקת ממני. הוא
נהיה מציאותי פחות. פחות חלק מהחיים שלי.
אני כל הזמן מדמיינת את עצמי מדברת איתו. בפגישות אקראיות בעתיד.
בשיחות שהיו אמורות לקרות בעבר. אני מדמיינת מפגשים שהייתי צריכה לנתב אחרת
וממציאה לדמות שלי תסריט חדש. אני מדמיינת הודעות שהוא ישלח לי וחושבת בפירוט איך
לענות. אני מדמיינת אותו מציע לי שנחזור, ואת עצמי אומרת לו שהאמת שאני מתה לחזור
אבל אני יודעת שזה לא רעיון טוב, או שזה לא יכול להיות כמו בפעם הקודמת או אנחנו
צריכים לעבוד קשה. ובדמיון אני גורמת לו לשכנע אותי לנסות ובסוף מסכימה. ואני
מדמיינת שהוא כותב לי שהוא מתגעגע אליי. אבל זה לעולם לא עוזר, אני יודעת שהוא לא. אני מחליטה אלפי החלטות
לגבי למה הוא לא טוב בשבילי ולמה הוא לא טוב בכלל אבל לא מצליחה שלא לחשוב (ולא
תמיד מנסה שלא) על למה הוא לא יחזור לעולם, כי בעצם אני יודעת שהוא לא אוהב אותי
ולא מתגעגע אליי. בטח כבר יש לו מישהי אחרת, וגם אם לא – עד שאפגוש אותו שוב כבר
בטח יהיו כמה.
תמר אמרה לי כבר לפני כמה ימים שלא יכול להיות שכל הטעויות הן שלי, היא
אמרה שהוא לא היה בסדר. ובהתחלה היה לי קשה לראות את זה ורק רציתי שהיא תפסיק כבר
לדבר, אבל הבנתי שהיא צודקת וזה גורם לי לכעוס עליו. אני כועסת עליו כבר, ועדיין
גם עצובה, אבל גם כועסת, ומאוכזבת אפילו. בגלל שהוא ויתר. בגלל שהוא לא ניסה שוב.
בגלל שהוא לא העלה את הרעיון אלא קבע. יום בהיר אחד הוא קם בבוקר והחליט שלא – לא
משנה כרגע למה, אבל הוא לא ניסה. ויחד עם המחשבות האלה (שהן יותר קלות קצת מהמחשבה
שכל הטעויות הן רק שלי), אני חושבת גם שיש בו משהו דפוק – שאיך בכלל יכול להיות
שהוא יצא עם כל כך הרבה בנות ועם אף אחת זה לא עבד וכולן עשו טעויות או לא היו
מספיק טובות. משהו בו דפוק. משהו בו ממש דפוק. וזה כמובן מתחבר למה שאני כבר
יודעת. לחוסר האותנטיות הרגשית שלו. למחלה שלו, שאולי בכלל לא קשורה לזה אבל נוח
לי להאמין שהיא כן ואז ברור למה הוא דפוק מבפנים למרות שזה לא ניכר כלפי חוץ בשום צורה.
ואני חושבת המון על איך שתמיד כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי לא לגמרי הצלחתי להאמין
לו. על איך שהוא אמר לי המון דברים יפים ולרובם האמנתי, ורובם גם היו כנראה
נכונים. אבל בחלק מהפעמים הייתה לי תחושה שהוא לא מרגיש את זה באמת אלא אומר את זה
כדי לגרום לי להרגיש. והייתה לי תמיד תחושה קלה שזה לא אפשרי לחסום לגמרי את כל
רגשות השנאה אבל כן להצליח לאהוב. לא האמנתי לאהבה שלו. וזה מעציב אותי לחשוב שלא
באמת הייתי נאהבת כמו שחשבתי.
ביום שאחרי הפרידה חשבתי הרבה על איך שלא מיצינו את הפוטנציאל שלנו.
הוא אמר שאנחנו לא מתאימים להיות זוג אבל אני הרגשתי שיכולנו לאהוב הרבה-הרבה
יותר, שיש עוד כ"כ הרבה דברים שיכלו לקרות אבל פשוט עוד לא קרו. ובימים
האחרונים אני חושבת שבעצם זה לא מדויק: אני חושבת שהוא כן מימש את רוב הפוטנציאל
שלו, וזו אני שנשארתי סגורה. זה מצד אחד מנחם ומצד שני זו החמצה עצומה. אני לא
מפסיקה לחשוב על איך שהייתי אמורה להיות אחרת. ואני מפחדת שהסגירות שלי תכשיל גם
את הקשר הבא. אני מפחדת שאני אנסה בכוח. ואני גם לומדת דרך כך על כל מה שאני אוכל
להיות בעתיד. אבל לא יכולה לדמיין את עצמי עם אף אחד שהוא לא הוא... כאן קל
להסביר, זה קשר רציני ראשון שלי. אין לי הרבה ניסיון. הייתי צריכה קודם ללמוד איך
הדברים עובדים לפני שיכולתי ליזום בעצמי. ולא למדתי מספיק מהר. ונתתי לו להוביל. והייתי
פאסיבית לגמרי. והסתרתי את האהבה שלי כי התביישתי. כשאני חושבת על החברה שהייתי –
אני כאילו לא מבינה למה הוא בכלל היה איתי. למה שמישהו יצא עם מישהי כזאת. וזה
מפחיד אותי. אבל אני מצד שני גם יודעת, או לפחות מנסה לשכנע את עצמי, ששווה להיות
החבר של מי שאני אהיה. של מי שאני כמעט. למדתי המון המון המון מהקשר הזה, אפילו
שבדיעבד הוא נראה לי כ"כ רחוק וכ"כ קצר. אני בבסיסי טובה, ויש רק כמה
דברים שצריך לשייף, דברים שקיימים שם שצריכים לצאת החוצה.
אני כאילו מתה לפגוש כבר מישהו אחר ולנסות שוב, אבל אני לא יכולה שלא
לחשוב רק עליו. אני מקווה לפגוש אותו בכל מקום שאני נמצאת בו, למרות שאני יודעת
שהוא נמצא רחוק. אני מסתובבת במקומות שהוא לעולם לא יהיה בהם ומנסה לזהות את הדמות
שלו בהמון. אני שומעת את הצליל של הטלפון ועדיין מאמינה שזה יהיה הוא. ביום ההולדת
שלי חיכיתי רק להודעה ממנו, למרות שידעתי שזה טיפשי. ואני פשוט מתה שהוא יחזור!!!
ואני אומרת לעצמי כל הזמן – אני לא מאוהבת בו, מעולם לא הייתי מאוהבת בו ואני
לעולם לא אהיה. ואני אומרת לעצמי שאני מבואסת בעיקר על עצם הפרידה ועל סיום הקשר
הזה שעשה לי כל כך טוב, ופחות עליו עצמו. למרות שלבינתיים הוא מושלם בשבילי. ואני
אומרת שלא איבדתי את אהבת חיי. אני יודעת שלא איבדתי את אהבת חיי. ואני בוכה מכל
השירים שאני שומעת, בעיקר משירי אהבה. שירי פרידות קצת משמחים אותי, אבל אחרי זה
כשהם מדברים על האהבה הענקית שהייתה להם אני נעשית עצובה על זה ש-22 שנים עברו ועוד
לא חוויתי אהבה אמיתית. כשאני רואה שעה כפולה בשעון אני מבקשת תמיד שאני אכיר
מישהו אחר, לא הוא (וגם כמה דברים בשביל אנשים אחרים), כי אני יודעת שזה מה שנכון,
ואני גם מרגישה קצת בשלה. אבל זה לא מה שאני רוצה. מה שאני רוצה זה שהוא יחזור.
יערה
*אגב, הוספתי קטגוריה חדשה לפוסטים בבלוג - מחקר עומק. הוספתי לשם את כל הפוסטים שבהם אני חוקרת תהליכים נפשיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היטל