אני כותבת בישראבלוג כבר שלוש שנים, בהן הייתה לי את האופציה והזכות להביע את המחשבות שלי, את הרגשות שלי ואת העבודות שלי בלי שום דבר בתמורה, בלי תשלום, בלי הבטחה, בלי התחייבות, אפילו בלי כניסות לעיתים קרובות. רק במה, הבמה הטהורה ביותר, הרגישה והאינטימית ביותר שיכולתי אי פעם לחשוב עליה.
אינני בלוגרית פעילה מידי, הרבה פעמים אני כן כותבת אבל לעיתים מפרסמת ועצם העובדה שישראבלוג תמיד פתוח, שתמיד קיימת לי האפשרות לפרוק קצת ולשתף קצת, עצם הידיעה הזאת מספיקה לי בשלוש שנים האחרונות, היא נותנת לי ביטחון, מלווה אותי בגאווה והיא מחזקת אותי.
כמו חבר עשירי ברשימה, אחרי שכל השאר עסוקים, מרוכזים בעצם, ישראבלוג הוא החבר העשירי, שתמיד פנוי אליי ואף פעם לא יישפוט, אולי הוא לא יגיב, ואולי גם לא יצליח לעזור או לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל הוא שם, כשאף אחד אחר לא.
חשוב לי לציין שהבלוג הזה הוא לא סוג של מטאפורה לבית עבורי, אני לא מרגישה פה בנוח, אני נמצאת פה רגישה לביקורות וחשופה לפגיעות,
וזאת גם הסיבה למה אני בוחרת לכתוב פה ולא ביומן למשל.
כשאתה כותב בלוג אתה לא רק כותב לעצמך, אתה כותב לאינטרנט, לזרים מוחלטים וגם לאנשים מוכרים (מה שלעיתים אף בעייתי יותר)
זה מעמיד אותך בשאלות גדולות- מה אתה רוצה לכתוב ועד כמה אתה רוצה לחשוף.
מה אתה רוצה שידעו עלייך ומה לא, וכשאתה עושה את זה, כשאתה חושף את עצמך לחלוטין אתה חייב להיות שלם עם עצמך ועם החולשות שלך ולהיות מאד כנה עם מה שאתה כותב, זה מכריח אותך לעמוד מאחורי כל מילה, כל זה כדי לא להגיע למצב פגיע
וזה קשה, ויצא לי ליפול למצב הזה הרבה בגלל תגובות לדברים שכתבתי, אבל זה נדיר וזה מחזק, ובאיזה עוד הזדמנות יוצא לך לתת לעצמך דין וחשבון, ובאיזה עוד הזדמנות אתה חייב להשלים עם ככה הבחירות שלך?
אז למה כדאי להציל את ישראבלוג?
למה לא כדאי להציל את ישראבלוג? זאת שאלה טובה יותר.
כי לא ייתכן שהתאגיד שנקרא ערוץ עשר יסגור את הדבר הכי אנושי שיצא לו לקחת בו חלק.
יותר אמיתי מלידות שערוכות יפה, יותר מרגש מחנון שפוגש בפרחה, יותר עוצמתי מרייטינג, מכסף, יותר מעניין מהחיים הפרטיים של בר רפאלי.
כי לא ייתכן שהעולם שלנו הגיע למצב שבו כסף מודד אנושיות.
כי לא ייתכן שתהליכים שלמים של אנשים יקטעו כי הם לא ריווחיים מספיק.
כי לא ייתכן שערוץ עשר יסגור את הבמה הכי אינטימית של מאות צעירים ובוגרים, שליוותה אותם שנים שלמות, ללא תמורה בלי הבטחה וללא התחייבות, בדיוק בגלל הסיבות האלו.
אני הייתי דני, את הפוסט הראשון שלי בבלוג הזה כתבתי שהייתי בת 13, היום אני בת 16 וקצת, הפוסט הראשון היה על הפרעת אישיות גבולית, לבלוג שלי קראתי "downtown" כמו שוינונה ריידר ואנג'לינה ג'ולי שרו בסרט "נערה בהפרעה".
אני כל כך השתנתי במהלך השלוש שנים האלו, יותר ממה שאי פעם אפשר לדמיין, והבלוג הזה עד לכך.
הבלוג שלי מהווה קפסולת זמן של תהליך התבגרות. אני מסתכלת על פוסטים קודמים ואני מבינה את עצמי יותר טוב בעזרתם, הם גורמים לי לזכור מי אני ומה אני רוצה ומה רציתי ולאן הגעתי, ולאן אני לא רוצה להגיע, ובעיקר, הם גורמים לי לשנוא ולאהוב את עצמי בו זמנית, לחשוב איזה מפגרת ואיזה תמימה הייתי, אבל בעיקר, איזה מפגרת ואיזה תמימה נשארתי.
הבלוג שלי הוא תהליך, כמו תהליך פסיכולוגי אבל רפלקסיבי, של השענות תמידית אחורה ושאיפה קדימה.
"בחיי שהשתנתי בחצי שנה האחרונה, באמת שלא הייתי מזהה את עצמי.
מצאתי תשובה אחת גדולה לכל הבעיות שלי ; הפרעת קשב וריכוז
אה ולא קיבלתי רטלין ואמא לא לקחה אותי לפסיכולוג כמו שהמאבחנת ביקשה.
החלפתי בית ספר, מצאתי חברים חדשים ( והרבה יותר טובים אגב) אני עדיין מנסה להבין מי אני , אני לא חושבת שאי פעם הבנתי.
מוזיקה נהייתה החיים שלי יותר מתמיד, מארון 5 מילאו את רוב החלקים הריקים בלב.
הכרתי אנשים שבאמת מבינים אותי, ולא כל מה שהם חושבים עליו זה מה הבגד הבא שהם יקנו בקניון (רמת אביב אגב)
או מה הערס הזה חושב עליהם או אם החצאית הזאת עושה אותי שמנה.
בחיי שהשתנתי, אני עדיין צפונית, כי כזאת אני. עדיין אכפת לי מה חושבים עליי, כמובן שהרבה פחות
אבל גם השתנתי לרעה... אני הפכתי להיות יצור דכאוני-שמח.
איך שהוא מצאתי את עצמי ביולי אוגוסט חותכת, איך שהוא מצאתי את עצמי שוקעת בדיכאון, בקושי יוצאת החוצה
הרבה פחות מודעת לעצמי, הרבה פחות בטוחה בעצמי, שונאת את המראה, שונאת את מי שאוהב אותי
שונאת את עצמי בעיקר, מתעבת את עצמי." 12.9.11
אני מודה לישראבלוג שנתן לי אותו ואני מבקשת,
אל תסגרו אותו בבקשה, ואני לא מבקשת רק בשבילי, אלא בשביל כל הנערות המבולבלות,
שיהיה להם למפלט ושיהיה להם לזכרון ושיהיה להם לראי.
ושיום אחד, אחרי כמה שנים, יוכלו להסתכל אחורה, ולא לשנוא את עצמם יותר, ולא לפחד יותר מהסביבה וממה שהיא תגיד להן
ואולי, יוכלו הן להיות מסוגלות לראות את עצמם באמת ולדרוש מהעולם שיראה אותם גם.
כמו שישראבלוג גרם לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
