"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"

באותו האינסטינקט הטבעי של האושר המתפרץ

לקחתי את שנת הגמילה והעברתי אותה על העור שלי, וככה שנה נגמרה

וככה דם זרם.

היתה הגר,

הלכה הגר,

היה דמעות, עכשיו יש שקט.

אבל אני רואה אותה הרבה,

כמעט בכל פינות התודעה

וגם יש אחת בבית הספר

שיכולה להיות אחותה התאומה

וכשאני רואה אותה בבוקר

ברצוני לדחוף אותה למדרכה

כל אחת בלונדינית

כל אחת שקצת דומה

אני רוצה לצעוק לה

שתעלם מהחיים

(או ממעל האדמה)

כי איך אפשר לומר שלום 

אך להופיע כל היום

אותו שיער וגרביון

אולי תעני לטלפון

או תחזרי בך.

וגם אתמול, הדלקתי את הטלוויזיה

על העצרת של אריק אינשטיין

והיא ישבה שם מול המצלמות,

שרה את השירים שלו.

יש דברים שכנראה לעולם לא אצליח להבין, וכמה שאחפש להם סיבה, ואולי אם אפילו אקדיש להם חיים שלמים, לא אצליח למצוא, ואולי זה היופי בהם.

במחשבת קראנו על ולינס ולמדנו על התפיסה המערבית שממשיגה כל דבר, בין אם זה היפסטר, פריק, צהוב, כחול, יפה, בינוני כיסא או הומוסקסואל, 

ואני לא כיסא ולא הומוסקסואל, ואף אחד לא יוכל לשים אותי במשבצת עם מישהו אחר, אפילו עם בן אדם אחד אחר, כי אני פשוט לא הוא, אני אני, והלוואי שאמא הייתה מבינה את זה.

היום סיפרתי לה, על זאת שאני אוהבת, על מה שהרגשתי ואיך שאני מרגישה. והיא בלעה את הרוק וניסתה לדחות הדברים, ולהציג טיעונים שידעתי להכין את עצמי אליהם מראש. אולי אני מתנסה, ואולי מחר אפסיק להרגיש כמו שאני מרגישה כרגע, כי הרי אף אחד לא יכול להבטיח שהשמש תזרח גם מחר אז בטח שלא נדבר על הרגשות שלי.

אבל אני מרגישה שזה גדול עליי, ולכן סיפרתי לה, והלוואי שהייתה יכולה לקבל את העובדה שיש לי חברה בשמחה כמו שהיית יכולה לעשות בקלות אם היה לי חבר.