"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"

הייתי רוצה להפוך לבָּחוּר שקט, בהיר, כזה שהשיער שלו הוא חום אפור אך תמיד נדמה כבלונדיני

עם גורגורת מפוארת, הו, שהייתי נוגעת בה כל היום ולא הייתה נמאסת עליי.

עם ורידים בולטים בזרועות, ועיניים שכוונותיהן טובות עוד מלפני שהתכוונו לנקוט עמדה,

סנטר מחודד ונעליים שגדולות ממידותיי הנשיות לפחות בעשר מידות.

אחד שלא אומר הרבה אבל כל מה שאומר הוא זהב

וכל שבריר תנועתו למישהי תמימה או מאופקת ככל שתהיה גורמת לליבה לצנוח לתחתונים,

גם כשהוא נכנס לחדר, גם מהמחשבה שהוא בתוך החדר, ובמיוחד כשהוא יוצא ממנו, ומשאיר אותה לבד עם כל המחשבות עליו.

להיות כזה שחושב שמבטיהן החמים של הבנות הן עוד דבר שרירותי שלא הצליח להניח עליו דעתו, וכששואלים אותו אם הוא רוצה אהבה אז אומר שכמובן

אבל גם כשאשר אותה הבחורה הספציפית שהצליח להתבייט עליה במחשבותיו פוזלת לכיוון מימושן במציאות (איך זה יכול להיות שהיא.. גם)

הוא נדהם מהסיצואציה המופרכת ומתקפל בעצמו- כמו משהו שמתקפל בעצמו.

והנה חזרנו להתחלה.

אז עכשיו,

השאיפה היחידה שנשארה לצמוא

היא סיבה לעצב.

*עכשיו היא מילה מוזרה, נכון?

נ.ב- יש כזאת מילה "משהספיקה"?????

זה מכעיס אותי שמכל הדברים הגדולים והמרשימים שיש לעולם להציע, המצב רוח שלי תלוי באנשים אחרים.

מכעיס אותי שאני שמחה בטירוף, כמעט בשכרון חושים, אבל רק בגלל בן אדם אחר, שהוא כמעט כמוני, בגנטיקה, במנטליות, ודווקא הוא, הוא זה שמשפר לי את ההוויה כולה. הלוואי שהרגשות החזקים שלי לא היו תלויים בשום גורם חיצוני, אף פעם, שהייתי יכולה לגרום לעצמי אושר רק מלהיות לבד עם עצמי, חבל שזה כמעט ולא קורה. חבל שנשיאת העיניים המטורפת הזאת שלי כל פעם מחדש, לאדם שנתפס "כנשגב" היא הדבר היחידי כמעט שמצליח להלהיט אותי, ועוד יותר חבל, שבאיזה שהוא שלב, אותו הנשגב, הופך להיות רק עוד פנטזיית עבר.

אני באמת חושבת שאין דבר העומד בפני הרצון.

באמת באמת מאמינה בזה.

או בנימה אחרת,

איזה כיף זה שהדמות האהובה עליי מהטלוויזיה מחבבת אותי, ואפילו שמחה להפגש איתי.

החיים יפים.