"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"

אינני יכולה לאבד אותך

מהסיבה הפשוטה והמכאיבה:

שמעולם לא היית שלי.

על מה יש לבכות?

על מה שאין

ועל מה שהיה יכול להיות.

התסכול שלי מצמיח

קלישאות ריקות

מטפסות בתוך עורי

עם משקפיים עגולות

קוראות ספרות גבוהה

וכל צעדיי 

הן בוחנות.

האם תוכל להסתכל לי בעיניים ולהבטיח שזה יפסיק?

אני מרגישה נורא. 15 צעדים אחורה.

לא אוכל לספר זאת לפסיכולוגית בפגישתנו לפני-האחרונה ביום שני.

כאב לי הלב השבוע, בכל נשימה עמוקה

המורה למדיטציה אמר שזה תגובה של הגוף לנפש

ואתמול הקאתי את הנשמה בלי ממש סיבה

טבעתי בדמעותיי

ידעתי שאני צריכה לשנות משהו

משהו לא תקין שם

אך לא אוכל לספר זאת לאמא, הרי העיניינים שלי עושים לה כאב בטן

והפסיכולוגית כבר רוצה שיגמר

וליאור לא עונה להודעות

וכל השאר מרוכזים מידי בעצמם מכדי לשים לב,

וגם אני. סגורה בתוך עצמי.