"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"

אני כותבת בישראבלוג כבר שלוש שנים, בהן הייתה לי את האופציה והזכות להביע את המחשבות שלי, את הרגשות שלי ואת העבודות שלי בלי שום דבר בתמורה, בלי תשלום, בלי הבטחה, בלי התחייבות, אפילו בלי כניסות לעיתים קרובות. רק במה, הבמה הטהורה ביותר, הרגישה והאינטימית ביותר שיכולתי אי פעם לחשוב עליה. 

אינני בלוגרית פעילה מידי, הרבה פעמים אני כן כותבת אבל לעיתים מפרסמת ועצם העובדה שישראבלוג תמיד פתוח, שתמיד קיימת לי האפשרות לפרוק קצת ולשתף קצת, עצם הידיעה הזאת מספיקה לי בשלוש שנים האחרונות, היא נותנת לי ביטחון, מלווה אותי בגאווה והיא מחזקת אותי.

כמו חבר עשירי ברשימה, אחרי שכל השאר עסוקים, מרוכזים בעצם, ישראבלוג הוא החבר העשירי, שתמיד פנוי אליי ואף פעם לא יישפוט, אולי הוא לא יגיב, ואולי גם לא יצליח לעזור או לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל הוא שם, כשאף אחד אחר לא.

חשוב לי לציין שהבלוג הזה הוא לא סוג של מטאפורה לבית עבורי, אני לא מרגישה פה בנוח, אני נמצאת פה רגישה לביקורות וחשופה לפגיעות,
וזאת גם הסיבה למה אני בוחרת לכתוב פה ולא ביומן למשל. 

כשאתה כותב בלוג אתה לא רק כותב לעצמך, אתה כותב לאינטרנט, לזרים מוחלטים וגם לאנשים מוכרים (מה שלעיתים אף בעייתי יותר)

זה מעמיד אותך בשאלות גדולות- מה אתה רוצה לכתוב ועד כמה אתה רוצה לחשוף.

מה אתה רוצה שידעו עלייך ומה לא, וכשאתה עושה את זה, כשאתה חושף את עצמך לחלוטין אתה חייב להיות שלם עם עצמך ועם החולשות שלך ולהיות מאד כנה עם מה שאתה כותב, זה מכריח אותך לעמוד מאחורי כל מילה, כל זה כדי לא להגיע למצב פגיע

וזה קשה, ויצא לי ליפול למצב הזה הרבה בגלל תגובות לדברים שכתבתי, אבל זה נדיר וזה מחזק, ובאיזה עוד הזדמנות יוצא לך לתת לעצמך דין וחשבון, ובאיזה עוד הזדמנות אתה חייב להשלים עם ככה הבחירות שלך?

אז למה כדאי להציל את ישראבלוג?

למה לא כדאי להציל את ישראבלוג? זאת שאלה טובה יותר.

 כי לא ייתכן שהתאגיד שנקרא ערוץ עשר יסגור את הדבר הכי אנושי שיצא לו לקחת בו חלק.

יותר אמיתי מלידות שערוכות יפה, יותר מרגש מחנון שפוגש בפרחה, יותר עוצמתי מרייטינג, מכסף, יותר מעניין מהחיים הפרטיים של בר רפאלי.

כי לא ייתכן שהעולם שלנו הגיע למצב שבו כסף מודד אנושיות.

כי לא ייתכן שתהליכים שלמים של אנשים יקטעו כי הם לא ריווחיים מספיק.

כי לא ייתכן שערוץ עשר יסגור את הבמה הכי אינטימית של מאות צעירים ובוגרים, שליוותה אותם שנים שלמות, ללא תמורה בלי הבטחה וללא התחייבות, בדיוק בגלל הסיבות האלו.

אני הייתי דני, את הפוסט הראשון שלי בבלוג הזה כתבתי שהייתי בת 13, היום אני בת 16 וקצת, הפוסט הראשון היה על הפרעת אישיות גבולית, לבלוג שלי קראתי "downtown" כמו שוינונה ריידר ואנג'לינה ג'ולי שרו בסרט "נערה בהפרעה".

אני כל כך השתנתי במהלך השלוש שנים האלו, יותר ממה שאי פעם אפשר לדמיין, והבלוג הזה עד לכך.

הבלוג שלי מהווה קפסולת זמן של תהליך התבגרות. אני מסתכלת על פוסטים קודמים ואני מבינה את עצמי יותר טוב בעזרתם, הם גורמים לי לזכור מי אני ומה אני רוצה ומה רציתי ולאן הגעתי, ולאן אני לא רוצה להגיע, ובעיקר, הם גורמים לי לשנוא ולאהוב את עצמי בו זמנית, לחשוב איזה מפגרת ואיזה תמימה הייתי, אבל בעיקר, איזה מפגרת ואיזה תמימה נשארתי.

הבלוג שלי הוא תהליך, כמו תהליך פסיכולוגי אבל רפלקסיבי, של השענות תמידית אחורה ושאיפה קדימה.

"בחיי שהשתנתי בחצי שנה האחרונה, באמת שלא הייתי מזהה את עצמי.

אני מודה לישראבלוג שנתן לי אותו ואני מבקשת,

אל תסגרו אותו בבקשה, ואני לא מבקשת רק בשבילי, אלא בשביל כל הנערות המבולבלות,

שיהיה להם למפלט ושיהיה להם לזכרון ושיהיה להם לראי.

ושיום אחד, אחרי כמה שנים, יוכלו להסתכל אחורה, ולא לשנוא את עצמם יותר, ולא לפחד יותר מהסביבה וממה שהיא תגיד להן

ואולי, יוכלו הן להיות מסוגלות לראות את עצמם באמת ולדרוש מהעולם שיראה אותם גם.

כמו שישראבלוג גרם לי.

צ'ארלי היקר

הימים עוברים עליי מהר, כל כך מהר שאינני מרגישה אותם, ושוב, מגיע יום ראשון, ושוב נגמר לו יום שבת.

לפעמים עצוב לי לגלות בפרספקטיבה מאוחרת, שתקופות שהיה לי בהן לא כל כך טוב מתגלות כתקופות הטובות ביותר שלי.

היום אני בת שש עשרה שנים, ארבעה חודשים שישה ימים ועשר שעות,

אני חושבת שלציין שאני בת שש עשרה זה לא מספיק, כי אינני אותה אחת משהייתי בת שש עשרה, וגם לא אותה אחת משהייתי בת שש עשרה וחודש, או שש עשרה וארבע חודשים ויומיים, כי למעשה כל יום אני מתבגרת ואני תמיד בתהליך צמיחה, ככה שהדני שאני עכשיו, היא לא אותה הדני שהייתי לפני שבוע, או שעתיים.

כל הזמן אני לומדת דברים חדשים, במיוחד בכמה חודשים האחרונים. כמו שלאנשים שמרזים מהר יש סימני מתיחה על הבטן נניח, אז אני מרגישה את סימני המתיחה מבפנים, ולזה מגרד מאוד לפעמים.

אני לומדת המון על הסביבה שלי, על מה הם הדברים שעושים לי טוב ורע, ומה זה טוב ורע בכלל, ועל החברים שלי הפחות קרובים והיותר קרובים ועל המשפחה שתמיד הייתה מובן מאליו.

לדוגמא, על אמא שלי, היא נראת לי בכל יום יותר ויותר בן אדם ופחות אמא, אני מגלה את החולשות שלה, אני לומדת לזהות בטון דיבור שלה כשהיא לחוצה או עייפה, אני מגלה שהיא בן אדם מאוד טוב, מהאנשים שהייתי בוחרת להיות חלק מהחיים שלי.

היא מאד משתדלת, כל הזמן, לעזור ולתת מעצמה, היא מנסה להבין אותי ולהכיל אותי, אבל קורה לה לעיתים שהיא לא מסוגלת, ואני מבינה את זה. באמת שכן, כי הרבה פעמים אני גם לא מצליחה להבין ולהכיל את עצמי.

אני לומדת שעושה לי טוב לנשום עמוק, אני לוקחת נשימה עמוקה, כזאת שמנפחת לי את הריאות ומיישרת לי את הגב, אני שומרת אותה שתי שניות בפנים ואז מוציאה החוצה לאט. כאשר אני פוקחת את העיניים העולם נראה לי הרבה יותר צלול, ממש מקום נפלא לחיות בו, הצבעים הופכים הרבה יותר חזקים ונעימים הגוף שלי נהיה שלם עם הנפש, והקצב של החיים נהיה נכון.

נדמה תמיד שהאנשים סביבי כל כך ממהרים שהם אפילו לא יודעים לאן, להם לא היה מזיק גם לנשום קצת.

אף אחד יותר לא עושה שום דבר שלא קשור לטובתו האישית. נדמה צ'ארלי, שאנשים כמוך הולכים ונעלמים, אבל אני לא מאשימה אותם, זה לא אשמתם, זה אשמת הלחץ שנכפה עליהם, הם נולדו אליו ואז עוד מתפלאים למה הם בורחים לסיגריות או לסמים. גם ההפסקה שלהם הולכת להגמר כל שניה וגם היום שלהם תמיד מסתיים עוד לפני שהוא התחיל.

ביום שבת אחד עמדתי בתחנת האוטובוס המשקיפה על כיכר העיר וצפיתי בשולחנות בר שהתפרסו על המדרכה, כל האנשים שם היו נראים כאילו הם מחכים למשהו, ואז תהיתי למה אנשים מחכים כל הזמן, ולא הצלחתי למצוא תשובה

רק אחרי כמה זמן הבנתי, שאם אתה מחכה זה סימן שאתה להגיע לאן שהוא. זה חייב להיות מאוד מעייף אם ככה, תמיד להצטרך להגיע לאן שהוא.

בזמן האחרון אני מצליחה לחוות אהבה אבל היא תמיד, כעבור זמן קצר גורמת לי להרגיש נורא.

אמא אומרת שכל מי שמכיר אותי אוהב אותי ושאני בכל זאת בוחרת את האנשים שלא יכולים להחזיר לי אהבה,

אבל היא טועה, כי הם כן החזירו לי אהבה, כי אם אהבה אמורה להיות דבר טוב, אז כל דבר טוב לפי דעתי בא עם הרבה רע,

אז ככה זה האהבה שלי, אני סופגת ממנה כמה ימים אושר רצוף ואז היא מרוקנת אותי לגמרי.

ולכן, אני לא מסוגלת לעלות על דעתי אהבה שהיא רק טוב, אחרת, היא לא תחשב אהבה.

דרך אגב, אני מסיימת את הטיפול הפסיכולוגי שלי השבוע. פגישה אחרונה. היית מאמין?

כנראה שאני בסדר עכשיו, אני לא מרגישה בסדר, אבל הכל יחסי

הפסיכולוגית שלי אומרת שטיפול אפשר להמשיך כל החיים אבל שצריך לדעת לפעמים מתי להפסיק.

מפחיד אותי להסתובב בעולם הזה לבד, לקחת אחריות מלאה על איך שאני מתמודדת עם עצמי. זה קשה. לחשוב כל הזמן על איך לעשות את "הבחירות הנכונות", ואני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה, את מה שמצפים ממני,

הכל אבל רק במידה, ולהיות זהירה, ולדעת להתבטא כמו שצריך ולא לפגוע בעצמי, או באחרים, זה קשה. אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה לעשות את כל אלה.

הטיפול הפסיכולוגי נותן לגיטימציה לכל החוסר תיאום ציפיות שלי עם העולם והסביבה, ועכשיו, שהוא ייגמר, אני לא יודעת איך אני יכולה להתהלך בעולם בלי הלגיטימציה הזאת.

אני עדיין עצובה. וזה לא כי איתי אבא עכשיו והוא לא עונה לי להודעות וזה לא כי עמית מזדיינת עם אנשים ומספרת לי על זה.

אני לא יודעת למה אני עצובה. אולי כי אני לבד.

מפחיד אותי לחשוב שברגע שלא אהיה לבד אני כבר לא אהיה עצובה.

לא יודעת. פשוט ככה.

מקווה לשמוע ממך בקרוב, מקווה שלא ביאסתי אותך יותר מידי.

אוהבת ומתגעגעת,

דני.

הקראתי את זה לפסיכולוגית שלי והיא בכתה אוקיי?! ביי

 ועשיתי על זה וידיאו ארט.