אני צריכה לכתוב, זאת אומרת אני רוצה. איך יודעים כשצריכים משהו? כשיש חוסר בפנים? כי בדרך כלל חסר לי משהו, אני חושבת שזה אחד מהחסרונות בחברה המודרנית או משהו כזה. זה קורה לעוד אנשים אני מניחה, החוסר הזה, גם כשיש צריך וגם שאין צריך, תמיד צריך, צריך אהבה, כשיש אהבה צריך להימלט ממנה, תמיד צריך לרדוף אחרי משהו, אחרי מטרה, אחרי צורך. אני מניחה שתשעים אחוז ממה שאני מרגישה גם נערים אחרים בגילי מרגישים, מאין רשת אוניברסלית של נוער שמוצא את עצמו תוהה לפעמים על הקיום וכאלה, אני מניחה שאי אפשר לשרוד את גיל 15 בלי להיתקל בדברים האלה-
בצורך הזה לתפוס את היד חזק ולהכאיב לעצמך, לבקש עוד תשומת לב למרות שיש לך מספיק, לחפש את האומללות במקומות שאין.
אני חושבת שהעולם הוא יפה, אני לא חתיכת אימו מסריחה, וגם כשהייתי אז לא באמת הייתי, זאת אומרת.
היום חזרתי מירושלים ובדרך חזרה משם הביתה, השמים הפכו מגוון כחול כהה לגוון כתום ואז אדום שהפך להיות ירוק בקצבות ואז תכלת, זה היה יפיפה, כמו רגשות חזקים למישהו, כמו פרפרים בעיר, כמו נערים מחזיקים ידיים במקום הומופובי, כמו חומוס מאוד זול שהוא נורא טעים ומשביע בצורה מפתיעה, כמו הסיפורים של רותי על הכוכבים- משהו שאתה לא נתקל בו בדרך כלל ואז כשאתה קולט אותו הוא תופס אותך באחיזה מטלטלת ומוציא לך את כל האנרגיות השליליות מהיום ואתה חושב שהחיים יפים אחרי הכל.
אני מניחה שזה ככה בעולם שלנו, שאת הכל רואים בטלוויזיה והכל כל כך זמין.. מי שווה ומי לא ומה אני צריכה לעשות כדי להיות כמו האלה שכולם מסתכלים עליהם, אני מניחה שהיופי בעולם הזה בא מהמקומות הכי פחות צפויים וככל שהעולם הופך יותר ויותר מנוכר וזמין ההשראה והאושר מגיעים מהמקומות הפחות צפויים.
אני מניחה שיש הרבה הגדרות לאושר, פעם אחת הגעתי למסקנה שברגע שאני מרגישה שמשהו שרציתי זמן מה מתגשם, מאין ציפיה ממושכת או משהו שאני נאחזת בו לפני השינה קורה, אני תופסת את אותו הרגע בו אני מבינה כי הציפיה והמציאות מנגשים וקוראת לזה אושר, אבל מצד שני אני יודעת שאם לא אצפה לכלום, פשוט אזרום ואהנה ממה שיש, בטוח אצליח למצוא אושר בדברים הקטנים האלה, כמו להתמצא בעיר זרה, לשחות בים בלילה או להרגיש כמו בחו"ל בירושלים, אז אני מניחה שזה הוא בעצם אושר אמיתי, שהוא טהור, בלי כל הדברים שהחברה מצפה שנגיע אליהם.
שמעתי לפני זמן מה מישהו שסיפר שהיה באיזה טיול והתלבט איזו חולצה לקנות, אז המוכר המקומי ניגש אליו ואמר לו שלחשוב זאת המצאה מערבית, מאז אני לא מפסיקה לחשוב על המשפט ההוא כל הזמן. פשוט לעשות זאת אומרת, פשוט לעשות את מה שאתה רוצה, בלי לחשוב בכלל, פשוט לחיות, לעשות מה שמרגיש לך טוב, הרי זאת המשמעות האמיתית של החיים לא? לא ללמוד כל החיים שלך מתמטיקה ואז להתקע באיזה משרד עורכי דין מסריח ולחזור הביתה מאוחר ולחמם לך אורז במיקרו.
חברות שלי שיש להן בלוג סיפרו לי שאחת הבנות בשכבה מעל עלתה על הבלוגים שלהן ושל עוד חברות שלהן והתחילה לרדת להן על הבלוגים בפנים ולכתוב תגובות פוגעניות וכו, אני לא מבינה למה שמישהו יעשה דבר כזה, להשתמש במשהו אישי שמישהו כתב נגדו, מצד אחד זה באינטרנט וכולם יכולים לראות, אבל מצד שני, יש גבול לרוע- זה פאקינג משהו אישי שאנשים כתבו על עצמם או לא על עצמם- זה לא משנה.
אחותי אומרת שברגע שלאנשים רע עם עצמם הם מוציאים את התסכול שלהם על אחרים,
בכל מקרה אני מפחדת שדבר כזה יקרה לי (למרות שזין על העולם והכל) אבל בכל זאת, תהיו טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
