בלי מזוודה

יום המעשים הטובים הוא יום נהדר להתחיל לכתוב את הבלוג הזה.

הרי עצם כתיבתו היא מעשה טוב לאנושות כולה, לא? בכל מקרה, היום הוא יום חג, וראוי שנחגוג אותו ונציין אותו כאחד כזה. טוב, בערך. בואו נניח בצד לרגע את כל הביקורת הקשה (והלגיטימית) של עצם היום הזה, ומה משמעותו האמיתית (או יותר נכון- את מי הוא משרת באמת) ונשים בקדמת הבמה את הקונספט, הדיי מוזר אני חייבת להוסיף, שעומד מאחוריו- והוא הרי, לעשות טוב.

"יום המעשים הטובים", ממש כשמו, ניתן לפירוש באופן הפשוט ביותר והוא- צאו מביתכם ותרמו מעצמכם למען הזולת.היום. לא נכלל פירוט אמיתי או דרישות לדבר, אלה פשוט לקום ולעשות.

אז ילדים יוצאים ומחלקים חיבוקים ועוגיות, משאיות של מד"א מטיילות ברחבי הארץ למצוץ את דמם של האזרחים וכל אוכלוסייה חלשה בארץ בערך זוכה לייצוג חמוד בדמות תמונה יפה שמראה ניצולת שואה מחבקת ילד קטן ומסכן מאיזו שכונת מצוקה במי יודע איפה.

יפה.

יוזמה יפה.

הרי כולנו צריכים איזו תפיחה על השכם שלנו, חיזוק חיובי שמעודד אותנו בחיי היום יום שלנו. היום הזה הוא תיאור מושלם של המציאות שלנו- מציאות של צדקה ולא של צדק. מציאות בה אנחנו נותנים, אבל מהמידות הקטנות ביותר ובהפסד הנמוך ביותר. מציאות בה כולנו תועלתנים הנחושים לחיות את חייהם עם מקסימות רווח מכל מצב, אך בגלל שהמציאות לא מאפשרת את זה, אז עם כמה שפחות הפסד.

בחיים שלנו הרי, כל אחד הוא הכוכב, השחקן הראשי והרקדן שניצב בקדמת הבמה, אבל בתור מי שאנחנו, אנחנו לא מסוגלים לעבור את ימינו בלי שאנחנו מרגישים שאנחנו מביאים תועלת למישהו שהוא לא אנחנו, אם תרצו, המצפון. אנחנו ניתן ונצא מהבית ונצטלם עם זקנים עד שהדבר יפגע בנו, גם אם בדרך הקטנה וחסרת המשמעות ביותר, אם דרך החיים שסיגלנו לעצמנו תסתה קצת מהתקן הרגיל, או אם הנוחיות שלנו לא תהיה במקסימום. כמובן שאני מדברת כבן אדם שבהחלט זכה לפריוולגיות בחיים אז קל לי להפנות אצבע מאשימה לאוכלוסייה שאני חלק ממנה, ותכלס, ממש מגיע לה, אבל באותו זמן אני גם מאמינה שכולנו (או לפחות רובנו) חיים במין בועה אשליתית כזאת, אחת שמתכתבת באופן מושלם עם כל התאוריה הזאת. הבועה היא לא בועה ורודה בהכרח, או אחת שמתארת אורך חיים טוב, נוח ומוצלח, אבל היא פשוט מבודדת אותנו מהאחר, מרחיקה אותנו מהעולם ובגלל זה כל מעשה "טוב" כביכול שאנחנו עטים לעשות נוגע בדרך כלל באוכלוסייה הרחוקה ביותר. הכי קל לאנשים לבוא ולהצטלם ולחייך לאנשים עם מחלות סופניות, לעודד תרומות כספים למשפחות במצוקה קשה או לקנות לחם לחסרי הבית, אבל הכי קשה להיות אדיב למנקה הרחוב או נהג האוטובוס, ללכת לביקור אצל סבא וסבתא, או הדבר שאולי הוא הכי קשה, רגע לפני שאת מתפוצצת, רגע לפני שאתה מקלל, שנייה לפני שזורקים או צועקים, שקמים ומתלוננים, לנשום עמוק, ולחייך.