עד לרשימה הזו לא נדרשתי ולא ספרתי לעצמי את הנשימות שלי בשעת כתיבתה של רשימה,אבל אני מתאר לעצמי שזה הרבה נשימות שאני נושם כדבר מובן מאליו,וגם כשאני לא כותב,אני נושם ומסניף לתוך ראשי בכל נשימה שאני נושם בשעת כתיבתה של הרשימה הזו,תמהיל של אוויר ומנה אחת זעירה של זיהום כימי שמתחיל את מסעו במרומי הארובות של תחנת הכוח שאני גר במרחק מה ממנה,לאחר שהוא משולח כפסולת,מחזקתה של חברת החשמל.אני לא מבין את ההגיון של בניית ארובות לגובה רב,אם הזיהום שמשולח לעבר השמיים בתהליך ייצור החשמל,כבד מן האוויר עליו הוא נישא,ומה הטעם לשלח זיהום לשמיים,כשהוא שוקע ארצה בסופו של דבר.הזיהום לא מתפרק בריאקציה כימית במגע שלו עם האוויר,לעומת זאת הוא מתפזר על שטח עצום.בעוד מנה של זיהום עולה לי לראש,אני חושב לעצמי שחברת החשמל בנתה את ארובות התחנה לגובה רב,כדי להגן על עובדיה ולהרחיק מהם את סכנת הזיהום.למרים את עיניו לשמיים,ומתבונן ממרחק בארובות המעשנות,מתגלה ענן ארוך שמתרחק לאיטו מן הארובות ועל הדרך שלו מוסיף גוון צהבהב לאוויר עליו הוא נישא.הזיהום נישא ברוח עד לביתי.ובדרכו מאבד גובה ויורד אלי מן השמיים,אני לא יודע אם הוא צונח אלי כמו עלה של עץ בשלכת או מחליק אלי באלכסון,בדומה לאבן שמתגלגלת במדרון של הר,אלי מגיע הזיהום כשהוא מהול כתוסף כימי לאוויר שאני נושם,ועולה לי לראש דרך דרכי הנשימה שלי,ומשמש כתוסף כימי למחשבותיי,וכחומר למחשבה והשראה לכתיבה,אני עדיין לא יודע אם הזיהום מצטבר במוחי או מתפרק ומתפוגג תוך כדי הכתיבה.לאחר תהליך מתמשך של ריאקציה כימית אני מכור לחשמל,ואני לא יודע מה עשיתי בחיי ללא הריאקציה הכימית שמתחוללת בראשי,בין הזיהום לבין מחשבותיי,ייצור חשמל ואוויר נקי אני למד על עצמי בכל נשימה שאני נושם,לא הולכים ביחד,אין כימיה.על הדרך שאני עושה על הנייר,אני סובל מקוצר נשימה וחנק תוך כדי כתיבה,גם מבחילה שאני מקבל מן הצחנה הוירטואלית שעולה באפי,כנראה כתופעת לוואי להתכווצות הראש שלי.

באותו הזמן ממשיכים המפעלים הכימיים שבמפרץ חיפה להיפטר ללא לאות מן הפסולת הכימית שהם מייצרים כסרח עודף,על הדרך שלהם,כל המפעלים הכימיים ביחד,וכל מפעל בנפרד.להם אין מה לעשות עם הפסולת שהם מייצרים.קונים לפסולת כימית אין,ושימוש מעשי מושכל לפסולת כימית,לא נמצא עדיין,ולפסולת כימית אין מזבלה שתושלך אליה לאחר הייצור,כלומר יש,מזבלה מאולתרת,הפסולת הכימית משולחת מתוך ארובות שמשתלחות לעבר השמיים כסיגריות שלופות,ובדומה לעשן עושה את דרכה אל השמיים הפתוחים,בדומה לאשפה שמושלכת למזבלה,ובדרך למעשנים הפאסיבים,נמהלת הפסולת באוויר שמשמש גם לנשימה.חוץ מן התמהיל שהחומרים יוצרים עם האוויר,הם גם נמהלים ביניהם בעת פגישה מקרית באוויר ויוצרים במזבלה ריאקציות כימיות שונות ומשונות שאיש לא חשב או חלם עליהן,ואלה מוסיפות ונמהלות זו עם זו או מפרקות זו את זו באוויר,ויוצרות ריאקציות כימיות נוספות,שאיש לא חשב עליהן בדרכן להגיע בנחיתה רכה מן השמיים אל דרכי הנשימה של המעשן הפסיבי,שבעל כורחו תורם את דרכי הנשימה שלו לניסויים כימייים,שאני תוהה עכשיו אם למפעלים הכימיים במפרץ חיפה יש רשיון רפואי לעסוק בבניסויים על בני אדם,יש ריאקציות כימיות,אני מתאר לעצמי,שמועילות לבריאות,אני מתאר לעצמי,ומרפאות כמו בדרך נס מיני חוליים חסרי שם,שכנראה התפתחו מן הרעות הכימיות שבאוויר,וטרם נמצא להם מרפא בדרך המקובלת,ואחרות שהן רעילות,אני מתאר לעצמי,ומסוכנות לנשימה.האוויר לא מפרק את החומרים הכימיים השונים,הוא גם לא שומר אותם אצלו,במיוחד לא מוטציות של כימיקלים שכבדות ממנו,ובעזרת רוחות הן נפוצות לכל עבר.גם תושבי האזור ממשיכים לנשום בינתיים את האוויר המתוסף בחומרים כימיים,מי יודע כמה כאלה משמשים באוויר.אני לא יודע לומר כמה אנשים כבר חלו ומתו במהלך השנים מאז החלו להשתתף בניסוי הכימי החדשני,ולנשום את האוויר המתוסף במסגרת מחקר שנועד להשפיע על האבולוציה האנושית,וכמה עוד יחלו וימותו אם יוסיפו לנשום ולהכשל בנשימתו,כנראה שהרבה מדי.כמה תינוקות נולדו עם ראש קטן לצריכת אוויר נמוכה,וכהסתגלות לכימיקלים שבאוויר,וכמה יוולדו בעתיד.אבל ים של כסף נשפך בעבר,נשפך בינתיים וישפך גם בעתיד,לתוך הכיס הגדול שלעולם אינו מתמלא,של אותם בעלי המפעלים,לעיריית חיפה ולמדינה.     

סיפורו של המחבל נשאת מילחם,ערבי ישראלי מהכפר ערערה שבואדי ערה,מיצה את עצמו כסיפור לאחר ששרד ובילה שבוע מסעיר מחייו הצעירים כהצעת הגשה על המדף של התקשורת,והגיע ביום שישי האחרון לסיומו הצפוי והטוב,וכבר התפנה מקום בתקשורת לסיפור חדש,שללא ספק עושה את דרכו מאי שם בימים אלה,ויתפוש את מקומו בתקשורת .בשבילי לעומת זאת,הסיפור רק החל את חייו כסיפור, במחשבות שבראשי וברשימה שלי.גם חייו של האיש הסתיימו ביום שישי האחרון,והוא מת כגיבור של סיפור מטעם עצמו,לאחר שמצא לבסוף,והגשים את יעודו בחיים,ותוך כדי,העניק משמעות למותו,כשנורה ונהרג סמוך לביתו,אליו נמלט מן השטחים הכבושים,והגיע חסר נשימה בידיעה שהוא מבוקש ונתון בסכנה לחייו מכאן והלאה לאחר הפיגוע שהוציא לפועל וזה רק שאלה של זמן עד שרודפיו ישיגו אותו.שבוע ימים הוא היה נרגש מעצמו,ונהנה מן הנצחון הקטן אותו נחל ברחוב דיזנגוף בתל אביב,תרומתו האישית לטרור שרשומה כעת על שמו,וצירף עוד חוליה לשרשרת המתארכת של פיגועים ,הוא טבע במקום הארוע חותם אישי של כיבוש וחוסר בטחון שלא ישכח במהרה על ידי העוברים ושבים,והרג שלושה ופצע עוד שלושה שנקלעו במקרה על דרכו,וקשר אותם אליו בקשר של דם .הוא לא חשב על זה במודע בשעת מעשה,אבל על הדרך שלו להיכל התהילה בשליחות מטעם עצמו,הוא יצא מן האנונימיות ששימשה כמסך בחייו,והשתלט כגיבור השעה וכבעל אמירה משלו על התקשורת למשך שבוע והפגין נוכחות מתלהמת ומאיימת  בכל בית שצורך תקשורת,גם אני יצאתי מגדרי ברשימה הזו,והכי חשוב ,הוא כפה מרדף היסטרי אחריו,שערך כשבוע והעסיק במהלכו אלפי אנשים שהתפנו מעיסוקיהם והתגייסו לאסוף את השאריות של אותו הפיגוע שנכשלו במניעתו.נצחון  מוחץ על הטרור,או עצירה של הטרור,לא היה בהריגתו של האיש שהרוויח,חוץ מתהילה בת חלוף,גם את מותו,כשרצח שלושה אנשים ברחוב ופצע עוד שלושה במטח יריות שירה לעברם ללא הפרעה.הם היו בטוחים שלהם זה לא יקרה ברחוב דיזנגוף בתל אביב והשאירו בבית את המאבטחים שסיפקה להם  המדינה,ראש הממשלה שנהנה ממידע בטחוני פנימי שסימן את המדינה כמקום מסוכן,לא מרשה לעצמו את הלוקסוס הזה,וגילו בדרך הקשה שהבטחון איכזב אותם כשלא היה בשטח כשהיו צריכים אותו בשעת רציחתם.המדינה הפקירה אותם ברחוב ללא הגנה כשלא מנעה את הפיגוע הזה.למרות זאת ראש הממשלה הרשה לעצמו,בחוכמה שלאחר מעשה טפיחת שכם עצמית ולקנח את האפיזודה הבטחונית החולפת בבשורה פוליטית מנחמת שהייתה לו לנרצחים בפיגועים עד הנה,וכבשורה טובה לנרצחים שיצטרפו,מי יודע מתי,לרשימה המתארכת של נרצחים בפיגועים שבדרך.אנחנו נגיע למרצחים,אמר בדברי הסיכום הפוליטיים שלו,ולמי שסייע להם.דבריו המרגשים לא החזירו לחיים את שלושת הנרצחים,בהם ערבי אחד.זה רק זיכה אותם במעמד המכובד של נפגעי פעולות איבה,ולמען האמת,דבריו אפילו לא הורידו את הטרור מסדר היום,לא ירתיעו ולא ימנעו מהמפגע הבא בתור,לבצע את זממו.     

קראתי שספרה של אחת ,דורית רביניאן שמה,נפסל ללימוד  בסיפרות מוגברת ,לא בגלל שהספר, גדר חיה,היה גרוע,אלא בגלל שהסופרת הירשתה לעצמה,נראה לי מכאן,את החופש לפנטז בסיפרה,על אהבה  בין ערבי מרמאללה ליהודיה מתל אביב,ולרוץ עם הסיפור ולספר לחברה,והוא עלול חס וחלילה,לעודד או להסית להתבוללות מסוכנת בין קוראיו היהודים לבין קוראותיו הערביות של הספר או בין קוראותיו היהודיות לבין קוראיו הערבים,כולם תלמידים בינתיים,שלומדים סיפרות .להתחתן עם מישהו שהוא לא יהודי,אמרה בהיסטריה,אחת דליה פניג ממשרד החינוך,כהצדקה לפסילתו של הספר,זה לא מה מה שמערכת החינוך מחנכת אליו,לא במציאות ולא בעלילתו של סיפור פיקטיבי.לא תיתכן אהבה בין יהודיה לערבי או בין יהודי לערביה,אליבא ד' דליה פניג,בעצמה יהודיה כשרה וטהורת גזע,שלא מרשה לעצמה לפנטז,גם לא בחדרי חדרים,אבל נחרדה מהפנטזיה שחלחלה למחשבותיה לאחר קריאתה בספר, על חדירתו לראשיהם של התלמידים היהודים,בני הנעורים חסרי ניסיון בחיים ובאהבה,של רעיון מהפכני כמו אהבה,וליחסי אהבה שלא מקובלים בחברה היהודית,ולמען האמת,גם לא בחברה הערבית,ואת התופעה הלא חינוכית הזו,יש להרוג עוד כשהיא קטנה,כי אהבה עוד עלולה להוליד מחשבות על שלום.אבל מה שהחריד אותה מכל,היתה המחשבה הפטריוטית אותה חשבה לעצמה בהשראת הספר,אותו קראה בודאי,לפני שפסלה אותו לשימוש בחינוך הפורמלי, והתחלחלה מכוחו של הספר,ומכוחה של האהבה לחצות ללא מצמוץ גבולות של לאום ואמונה דתית,שאהבה בין ערבי ליהודיה או בין יהודי לערביה,תזלוג לאיטה מן הפיקציה של הסיפרות אל המציאות הקיומית,ומשם אל הצינית של הפוליטיקה כמבשרת הראשונה לתהליך של שלום אמיתי בארץ הזו,אם היא הייתה יכולה הייתה לפסול את הספר כליל,היא הוסיפה ופינטזה לעצמה עם לב מלא אהבה יהודית טהורה,ולמנוע את הפצתו של הספר,ולעצור את הקריאה בו,ולא רק בקרב התלמידים.האמת היא שמערכת החינוך גם לא טוחנת את המשכילים  שבדרך, ומחנכת למעשי שחיתות כמו גניבה,רצח או לאונס  למשל,ולכל מיני רעות חולות נוספות,ובכל זאת אותן רעות חולות משמשות ביחד עם אחרות, במציאות של החיים,ולהבדיל,אותה מערכת חינוך גם אינה מחנכת לצדק כלכלי,ובאמת אין צדק כלכלי במדינה .ולחשוב בהזדמנות זו,שדורית רביניאן יצאה לחיים  והייתה לסופרת חתרנית,דווקא מבית היוצר של מערכת החינוך בישראל,אם השכילה את עצמה באופן עצמאי,לאחר,ולמרות החינוך שקיבלה כיהודיה,בחסות משרד החינוך,לכתיבתו של ספר כזה,כנראה שיש משהו פגום בהתנהלות של משרד החינוך.

אני מתפתה לחשוב במעמד זה כי שר החינוך,נפתלי בנט ודורית רביניאן הסופרת,זממו ביחד לעורר ולקדם את מכירות ספרה של הסופרת,אבל במחשבה שנייה שיש לי,אני בטוח שנפתלי בנט,שגיבה את המהלך החינוכי היצירתי שהושקעה בו מחשבה רבה,היה מעדיף שהעשבים השוטים הגדלים בבתי הספר ולומדים סיפרות משום מה,ילמדו בחסותו כאיש פוליטי,ובחסות משרד החינוך,את המורשת של יגאל עמיר,יהודי כשר ומלא באהבת ישראל,שלא היה מסוגל לשאת את ההתבוללות עם יצחק רבין עליו השלום.