עד לרשימה הזו לא נדרשתי ולא ספרתי לעצמי את הנשימות שלי בשעת כתיבתה של רשימה,אבל אני מתאר לעצמי שזה הרבה נשימות שאני נושם כדבר מובן מאליו,וגם כשאני לא כותב,אני נושם ומסניף לתוך ראשי בכל נשימה שאני נושם בשעת כתיבתה של הרשימה הזו,תמהיל של אוויר ומנה אחת זעירה של זיהום כימי שמתחיל את מסעו במרומי הארובות של תחנת הכוח שאני גר במרחק מה ממנה,לאחר שהוא משולח כפסולת,מחזקתה של חברת החשמל.אני לא מבין את ההגיון של בניית ארובות לגובה רב,אם הזיהום שמשולח לעבר השמיים בתהליך ייצור החשמל,כבד מן האוויר עליו הוא נישא,ומה הטעם לשלח זיהום לשמיים,כשהוא שוקע ארצה בסופו של דבר.הזיהום לא מתפרק בריאקציה כימית במגע שלו עם האוויר,לעומת זאת הוא מתפזר על שטח עצום.בעוד מנה של זיהום עולה לי לראש,אני חושב לעצמי שחברת החשמל בנתה את ארובות התחנה לגובה רב,כדי להגן על עובדיה ולהרחיק מהם את סכנת הזיהום.למרים את עיניו לשמיים,ומתבונן ממרחק בארובות המעשנות,מתגלה ענן ארוך שמתרחק לאיטו מן הארובות ועל הדרך שלו מוסיף גוון צהבהב לאוויר עליו הוא נישא.הזיהום נישא ברוח עד לביתי.ובדרכו מאבד גובה ויורד אלי מן השמיים,אני לא יודע אם הוא צונח אלי כמו עלה של עץ בשלכת או מחליק אלי באלכסון,בדומה לאבן שמתגלגלת במדרון של הר,אלי מגיע הזיהום כשהוא מהול כתוסף כימי לאוויר שאני נושם,ועולה לי לראש דרך דרכי הנשימה שלי,ומשמש כתוסף כימי למחשבותיי,וכחומר למחשבה והשראה לכתיבה,אני עדיין לא יודע אם הזיהום מצטבר במוחי או מתפרק ומתפוגג תוך כדי הכתיבה.לאחר תהליך מתמשך של ריאקציה כימית אני מכור לחשמל,ואני לא יודע מה עשיתי בחיי ללא הריאקציה הכימית שמתחוללת בראשי,בין הזיהום לבין מחשבותיי,ייצור חשמל ואוויר נקי אני למד על עצמי בכל נשימה שאני נושם,לא הולכים ביחד,אין כימיה.על הדרך שאני עושה על הנייר,אני סובל מקוצר נשימה וחנק תוך כדי כתיבה,גם מבחילה שאני מקבל מן הצחנה הוירטואלית שעולה באפי,כנראה כתופעת לוואי להתכווצות הראש שלי.

באותו הזמן ממשיכים המפעלים הכימיים שבמפרץ חיפה להיפטר ללא לאות מן הפסולת הכימית שהם מייצרים כסרח עודף,על הדרך שלהם,כל המפעלים הכימיים ביחד,וכל מפעל בנפרד.להם אין מה לעשות עם הפסולת שהם מייצרים.קונים לפסולת כימית אין,ושימוש מעשי מושכל לפסולת כימית,לא נמצא עדיין,ולפסולת כימית אין מזבלה שתושלך אליה לאחר הייצור,כלומר יש,מזבלה מאולתרת,הפסולת הכימית משולחת מתוך ארובות שמשתלחות לעבר השמיים כסיגריות שלופות,ובדומה לעשן עושה את דרכה אל השמיים הפתוחים,בדומה לאשפה שמושלכת למזבלה,ובדרך למעשנים הפאסיבים,נמהלת הפסולת באוויר שמשמש גם לנשימה.חוץ מן התמהיל שהחומרים יוצרים עם האוויר,הם גם נמהלים ביניהם בעת פגישה מקרית באוויר ויוצרים במזבלה ריאקציות כימיות שונות ומשונות שאיש לא חשב או חלם עליהן,ואלה מוסיפות ונמהלות זו עם זו או מפרקות זו את זו באוויר,ויוצרות ריאקציות כימיות נוספות,שאיש לא חשב עליהן בדרכן להגיע בנחיתה רכה מן השמיים אל דרכי הנשימה של המעשן הפסיבי,שבעל כורחו תורם את דרכי הנשימה שלו לניסויים כימייים,שאני תוהה עכשיו אם למפעלים הכימיים במפרץ חיפה יש רשיון רפואי לעסוק בבניסויים על בני אדם,יש ריאקציות כימיות,אני מתאר לעצמי,שמועילות לבריאות,אני מתאר לעצמי,ומרפאות כמו בדרך נס מיני חוליים חסרי שם,שכנראה התפתחו מן הרעות הכימיות שבאוויר,וטרם נמצא להם מרפא בדרך המקובלת,ואחרות שהן רעילות,אני מתאר לעצמי,ומסוכנות לנשימה.האוויר לא מפרק את החומרים הכימיים השונים,הוא גם לא שומר אותם אצלו,במיוחד לא מוטציות של כימיקלים שכבדות ממנו,ובעזרת רוחות הן נפוצות לכל עבר.גם תושבי האזור ממשיכים לנשום בינתיים את האוויר המתוסף בחומרים כימיים,מי יודע כמה כאלה משמשים באוויר.אני לא יודע לומר כמה אנשים כבר חלו ומתו במהלך השנים מאז החלו להשתתף בניסוי הכימי החדשני,ולנשום את האוויר המתוסף במסגרת מחקר שנועד להשפיע על האבולוציה האנושית,וכמה עוד יחלו וימותו אם יוסיפו לנשום ולהכשל בנשימתו,כנראה שהרבה מדי.כמה תינוקות נולדו עם ראש קטן לצריכת אוויר נמוכה,וכהסתגלות לכימיקלים שבאוויר,וכמה יוולדו בעתיד.אבל ים של כסף נשפך בעבר,נשפך בינתיים וישפך גם בעתיד,לתוך הכיס הגדול שלעולם אינו מתמלא,של אותם בעלי המפעלים,לעיריית חיפה ולמדינה.