בעוד
כמה שעות חוזרים אל מקום המבטחים שלי.
ישנו איזה חיבור
בהלסינקי שבפינלנד לשעתיים וחצי ואז
חיבור ישיר אל נתב"ג.
הייתי רוצה לומר שיצאתי
מהביקור שלי כאן מחוזק.
למען האמת,
אני לא יודע אם יצאתי
מחוזק או למוד כלים משהו שיהפכו אותי
לאיתן.
אני רק יודע שהתמונות
של שתיהן מציפים אותי.
אני יודע שהחלל והחור
השחור הזה ששואב חלקים מהנפש שלך שהתעלמתי
ממנו,
חזר להיות מאד נוכח
במציאות שלי כיום.
אומרים שנפש בוכה היא
נפש שמתמודדת עם הכאב ובכן,
במהלך השנה הזאת בכיתי
הרבה ואני לא מרגיש שמשהו בהתמודדות הפך
לקל יותר,
אולי קהה יותר.
כששואלים
אותי אנשים איך אני מרגיש ואני משיב להם
שאני בסדר,
בתוך תוכי אני מרגיש
שאני פשוט מפחד להודות בפני אותם אנשים,
חשובים או לא חשובים
ככל שיהיו בחיי,
שאני אבוד כי אז זה
יהפוך את האימרה הזאת לאמיתית יותר.
כואב לי.
ואני לא מרגיש טוב.
בכמה ימים האחרונים
רצות לי תמונות שלי ושלה ביחד ועם איזו
קים קטנה שמשוטטת לה בכר החצר שתהיה שלנו.
וקרני החמה ישחקו
מחבואים במשעולי שיערות שתיהן.
ואני ארגיש כאחד שמצא
את פיסת גן העדן הקטנה שלו.
קים הייתה עץ הדעת שלי.
היא הייתה המקום שממנו
צמחתי וגיליתי שאני יכול לתת למען האחר
ולאהוב.
אני מפחד שזה יאבד ושלא
אוכל למצוא את אותן מיומנויות ויכולות
שהפגנתי כאשר הייתי עמה.
ואני יודע שזה לא הגיוני
אבל לא אכפת לי.
לא אכפת לי שהאף שלי
נוזל ואני מושך מידי 7
שניות את הנזלת אל חלל
הסינוסים.
לא אכפת לי שבחוץ יש 6
מעלות ואני עם גופיה
קצרה ובוקסר.
לא אכפת לי הקור המזדיין
הזה שמפוצץ לי את החרכים הקטנים שעל עורי
והיובש המגרד שמוציא אותי מדעתי.
לא אכפת לי לצאת מהדעת.
לא אכפת לי להשתגע.
אני רק רוצה לחבק אותה.
אני רק רוצה להביט בה
ובקים הקטנה שלנו.
שיכלה להיות שלנו.
קיבלתי
מייל היום .
מייל שהיה אמור להודיע
לנו,
לי ולה להגיע לבדיקה
תקופתית בחודשי היריון מתקדמים .
או משהו בסגנון,
לא יודע בדיוק,
כי ברגע שהתחלתי לקרוא
את המייל המילים נהפכו להיות מטושטשות
וכאילו מזוגגות על ידי דמעותיי.
מהחצי דברים שהצלחתי
להבין ומהחצי האחר שהכרתי את קים,
הסתבר הוא שקים הייתה
בהיריון{חשבנו
להתחתן בינואר 17
אחרי שהייתי מגיע עמה
לדרום קוריאה},
והיא ידעה על זה והיא
רצתה לומר לי את זה בטח אחרי הביקור שנסעה
בכדי לבקר את אביה החולה בדרום קוריאה
שבמהלכו נהרגה בתאונת דרכים.
אני
לא יודע מה אני מרגיש כרגע.
אני רק רוצה לעוף מכאן
ולחזור למקום המחורבן שלי.
שהוא שלי וזה מה שחשוב.
לא צריך מיטה שלא נוח
לי בה,
או אנשים שלא מתיישבים
לי טוב בזווית העין.
אני צריך את החרא עם
הניחוח המוכר והישן שהוא שלי.
כמה המצב שלי קשה אם
בזה אני מתנחם.
לפחות אנחנו יודעים
שביצר שלי אני אופטימי.
או שמשתדל להיות.
הייתי אומר שאני רוצה
להתכרבל כרגע עם אדם שיהיה לי נוח עמו.
כמה זה יהיה נכון בפנים
הלב כאשר הקטנה ההיא שיכלה להיות שלי ושלה
מרחפת לי אל מעל ראשי.
מעולם
לא הכרתי אותה אבל אני אוהב את קים הקטנה
ואת קימי שלי.
כואב לי הראש נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
