Nar jag ser dig Jag vet att jag lever
|
| 12/2016
חיבוק בחינם
חיבוק בחינם! מישהו במורד הרחוב צעק. מעולם לא חשבתי שאשמע הצעה שכזאת, ובעצם, למה לא? העולם הסינטטי הזה שבו אנו חיים במעטפת הפייסבוק והטוויטר. מעלים תמונות של ארוחות צהריים ונעליים שהעלינו לרשת ולבית. מדוע שאדם רגיל כמוני וכמוכם לא יציע כזה דבר? הרי התרחקנו מאד האחד מהשני. ואולי זה אני קשה לו להסתגל לנוכח השינויים המהירים והזריזים ואת המוסכמות החברתיות החדשות שמוטמעות בחברה בעוד פוסעת. ואז, הגיגים חגים מעליי כמו להק ציפורים, ופתאום נשר מגיח מאחת מפינות העיוורון שבצידי עיני עקב קרני השמש ומפזר את ההתכנסות. עט לעבר אחת מקרובנותיו בפוטנציה. מסשע בה את טפריו לכדי הפנים. ובדיוק באותו הרגע כשהגוף מאותת ומסמן לשני דברים מנוגדים, האחד הוא להסיט מבט , והשני הוא להסתכל ולהביט טוב טוב בטבע העולם הזה שבו אנו חיים. בדיוק אז , באות הנקודה אני מבין, שלמה לא חיבוק? ומה היה קורה אם גם אני הייתי מבקש חיבוק? האם מישהו היה נענה להצעה? או סתם לשבת באיזה פאב ולשתות בירה, אפילו שאני חנון ונמנע מאלכוהול? מה היה קורה אם הייתי מעיז לצאת לרחוב ומציע למישהי איזה ישיבה בכוס קפה? אולי זה ישמע פתטי אבל אני זקוק למקום הזה של הביחד. אני מניח, שמה שאני מנסה לומר הוא שאני לא מחפש בשביל החיפוש, כי אני לא. אני רוצה להכיר אנשים ואם אני אמצא משהו שהוא בדיוק מתאים אז אני אעשה צעדים לכיוון. ובכן, השאלה עדיין תלויה ועומדת, ובתור אחד שמתקשה להבין את הפן הלא חישובי, או ה א- ראציונלי וה א-פרקטי, אני לא יודע מתי ואיך לעשות את הצעד המתאים. לא יודע לקרוא בין השורות, לא מבין טוב רמזים. ואולי זה מי שאני, שחור ולבן, לבן ושחור. או שאולי אני נסתם איפשהו שם בתוך הטריבונה שעליה אני עומד נאלם. מצחקק עם אנשים , מספר בדיחות והופך לשנון. מחפה על עצב בלתי נדלה ונגמר שיש לי בתוך הלב, שלא בכל יום אני נתקל בו אך הוא עדיין ישנו וצורך משאבים ממני. ובימים מסוימים כמו היום- שבהם הכל טוב ובסדר, נופל לתוך הבור הזה ומעט נזכר באובדן שלה. הכל טוב, באמת, אז למה אני דומע כאשר האותיות מבצבצות על הצג? נהייתי קהה חושים לאחרונה, מעין עמעום אורות חזקים מידי שמעוורים בכדי שאוכל לחשב את ההיגיון שבעולם או לפחות לנסות ולהגדיר את האי הגיוניות שלו.זה מעט מצחיק אותי שבעבר, לפני כמה שנים הייתי אדם מאד מילולי וכיום אני יותר ריאלי, הרבה הרבה יותר. אולי זה משהו שבהתבגרות שלי שהפך את היוצרות. אולי זה השינוי הזה בראש שחל מכורח הנסיבות של החיים. להיות פרקטי ויעיל. אני מפחד למצוא את עצמי בעוד עשר שנים עדיין לבד בלי אף אחד שיוכל להכיל אותי ואני אותו. אולי אני מחכה לכלי האמיתי הזה שיוכל לשאת אותי. לבינתיים, מסתפק בואזה מלפני מאתיים שנה שתכיל אותי. אני כמה להרגשת ההתכרבלות עם מישהו, בפרט מישהי. ואז תוך כדי השהייה ברגע וברגש הזה, תמונות ניתזות ומקפצות אל מרכז דמיוני שממוקם איפשהו בין הקוטב הצפני לקוטב הדרומי. אני עולם שלם ומלואו. מעין כוכב בודד בתוך יקום רחק של גלקסיות שרוב החלל שמפריד בינהן הוא ריק אחד שחור. ואולי זהו מצב אידיאלי לבנייה וליצירת דברים אל מקום שאין בו כלום. אולי אבנה דוכן שמציע חיבוקים בחינם לעוברים ושבים שיבואו, מה שלבטח יקרה עוד כמה מליוני שנות אור עד ללקוח הראשון. ועד שהוא או היא יגיעו, אבנה גם קניון ובית קולנוע ואוכל להציע להם גם שיטוט בחוף הכוכבים. יוכלו להשקיף אל סופות סולריות מהמערכת שליד. ולחוש בכבירות של היקום ואולי להיתקף ברעד קל שיתחיל ממורד גבם אל עבר החולייה העליונה בעמוד השדרה. ואולי אמצא את עצמי זורק אבק כוכבים אל עבר כוכב בעל מסה גדולה שליד ואתן לכוח המשיכה לעשות את שלו. ואז כשאחד השכנים יצעק על שכן אחד ואחזה בסופר -נובה אדע שהיופי בחיים הוא לא רק ההתחלה וההליכה שלהם אלא גם הסוף. מעין עיקרון יפני המקד את המוות בכבוד. אז, אני מציע חיבוק בחינם, ואפילו ארוחה שאבשל יש קופצים על המציאה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
