לא התכוונתי לכתוב פוסט, ואפילו טרם הספיקותי לענות על התגובות מהפוסט הקודם - שלא לדבר על לקרוא בלוגים רבים וטובים שאני מקבלת מהם עדכונים. נהייתי אישה עסוקה לאחרונה... אבל בדרכי לג'ימייל הבוקר חלפתי על פני ויינט תרבות וראיתי שמלאו 18 שנה - הייתכן?? - 18 שנה למותו של פרדי מרקורי.
וביום שנודע על מותו לא היה לי וויינט, אבל היה לי חבר שבא אליי בערב בלבוש חגיגי ובפנים עצובים והודיע לי שפרדי מרקורי מת. זה היה קצת the day the music died...
קווין הייתה חלק מחיינו, מחיי, עוד לפני שביום הולדתי השישה עשר קיבלתי ממנו את התקליט queen1. הייתה לי עוד לפני כן קלטת שבצד אחד שלה wish you were here של פינק פלויד ובצד השני A night at the opera של קווין, שבו הכי אהבתי את העוצמות האורגזמיות של שיר הנביא, ובו ידידי הטוב אורי תמיד התלונן על הקטעים הרוקיסטיים ב"רפסודיה בוהמית", הוא רצה רק את החלק האופראי.
ועם אותו חבר שהתאבלנו יחד על פרדי, נהגנו לנסוע בימי שישי לג'ם-סשן בפרגוד, ושם לשים רגליים על החלון של האוטו (טוב, הוא. אני ארוכה מדי ולא גמישה מספיק בשביל לשים רגליים על החלון) ולעשן סיגריה לצלילי Drowse.
כמה שנים אחר כך עוד בחרתי בפרדי לבטא את תחושותיי, גם של אופוריה וגם של מחנק וגם של אהבה בלתי אפשרית.
ועד היום הצליל המיוחד של הגיטרה שלהם נשמע כמו בית.
