בתודה לרונן שהפנה אלי את השאלה המקסימה "מה המיתולוגיה שלך?" (ואולי נעשה מזה פרויקט?)
הנה אחת מהן, מוקדמת:
בוקר ואמא שלי מקרקשת במטבח, אני מוצפת אושר על היותה נוכחת ערה בבית.
טעם מיץ תפוזים סחוט, אמנם מקרטון ולא טרי אבל הכי טעים בעולם.
לונדון לונדון לונדון שכל כולה מהוהה ועתירת יונים והיא בית, ואני מדברת עם כל אחד במבטא שלו. ("אל תדברי עם טוני החלבן בקוקני, הוא ייעלב.")
פניה המודאגות של אמא שלי בין סורגי החצר כשהיא באה לבית הספר באמצע היום, כשאסור.
ואבא שלי עובד בשגרירות ולפעמים ההורים שלי צריכים לערוך "קבלת פרצופים". וזה אחד הביטויים שלנו, ביטוי אחר הוא "הרבה אנשים", ביטוי שגם אותו אני המצאתי ופירושו חיבוק של שלושתנו.
אליזבת הג'ינג'ית המנומשת, גיבורת סדרה בטלוויזיה שבסתר אני היא, רוכבת על סוס פוני בכרי דשא ירוקים עצומים. ואני גם עוד כל מיני, יתומות ותלמידות פנימייה בצמות שחורות ארוכות. ואני מתעמלות באולימפיאדה, אלה מההתעמלות האומנותית, וגם לולייניות בקרקס. ואני גם תאומות, אני ועוד תאומה.
אבל מכל הדמיונות הכי חשוב הוא לשבת בשדה גדול גדול, שאני צריכה להתרכז כדי להצמיח אותו מסביבי, ובשדה נפערים בורות – זה כוח שפועל נגדי – ואני צריכה להתרכז מאוד בשביל לתקן את הבורות והם דווקא להכעיס נפערים עוד ועוד, ואם מישהו מפריע לי כבר נהיים יותר בורות משדה, וכך נוצר המנהג שמצחיק את כל בני המשפחה, שכשמישהו פונה אליי בדברים אני לוחשת "אנימְשחקת" במהירות בזק, כדי לא להפריע לעצמי ושלא יתפוגג לי השדה לגמרי.
מה עשיתי שם עם השדה והבורות אני לא יודעת אבל זה נראה לי מאוד חשוב. לגבי לונדון של ילדותי, והילדה האנגלייה שהייתי, בשתי צמות ושמלה אדומה עם סינר לבן – כל זה קיים רק בארץ המיתולוגיות, כי בלונדון האמיתית אני לא יודעת מימיני ומשמאלי, ואיפה שהיה הגן שלי יש (או לפני כמה שנים היה) בית קפה לואיס (זאת רשת), ואני לא מזהה את הבית שגרתי בו בין כל הבניינים הזהים באותה שכונה.
תאמינו או לא (מיתולוגיה אחרת), זוהי השכונה:
