ראיתי אותו מרחוק ואבחנתי שהוא כבן שישים, וכשחלפתי על פניו הוא נראה לי מחפש משהו ושאלתי אותו "מה אתה מחפש?". הוא הסתכל בתמונה של מישהי על הקיר וניסה להיזכר מי היא, ואני הזכרתי לו את שמה. ואז הוא סיפר, "אני עבדתי כאן משנת '69 ועד-" ואז משום מה אמר לי משהו בספרדית, שנשמע לי (אני רק בשיעור שבע) כמו "211 שנה", אך התברר שזה היה האחד בינואר 2000 והוא היה רק בן 53 כשפרש אבל הוא מאושר שכך עשה, וסיפר על תחביב שלו שהייתי מגדירה כחצי אמנותי חצי טכני, ואיך הוא אוהב לתת במתנה את מה שיצר, וסיפר שירד 13 קילו, ושאלתי, "מדיאטה או מאושר?" והוא צחק, "גם וגם", וסיפר שבנו התחתן והוא רצה לקנות חליפה מסוימת אבל החליפה לא עלתה עליו אז הוא אמר למוכרת שעוד יחזור אבל היא לא זכרה אותו כשחזר וקנה את אותה חליפה. והוא גם סיפר שהוא עקשן מאוד ועל אנשים שרב איתם שחלק מהם עוד עבדו בזמני (זמני הוא עכשיו...) ועל מישהו שגם הוא עקשן אבל הם דווקא חברים הכי טובים. כשהוא סיפר לי שהוא "חוטא בכתיבה" כבר היה ברור לי מהדיבור שלו שהוא כותב ורציתי להציע לו לכתוב בלוג, אבל אמרתי לו את זה והוא אמר שהוא והמחשב זה כמו גיבן וקיר ונצמד אל הקיר וצחק. אבל הוא דקלם לי שיר אחד. שיר בחרוזים שכתב לאותו חבר טוב עקשן לכבוד איזה אירוע ששכחתי מהו.
והוא שאל אותי לשמי וכשאמרתי לו שאל אם אני קשורה לרם עברון, ואמרתי שרם עברון היה אבא שלי והוא התחיל להגיד כמה אהב לקרוא אותו בעיתונים ושהוא היה ב"רמה אחרת" ואמרתי לו שאני מסכימה אתו ואז הוא הסתכל עליי ואמר "עכשיו אני רואה..." וחשבתי שהוא יגיד "דמעות" למרות שלא היו לי דמעות בעיניים, אבל הוא אמר, "עכשיו אני רואה את הדמיון", ואז הוא התקרב אליי ואמר: "הוא היה גבר מאוד נאה." ואני התרחקתי טיפונת ואמרתי שגם היה לו קול מאוד יפה, והוא אמר, "כן, הקול שלו תמיד היה נוסך בי ביטחון".
