כבר סיפרתי פעם על פחד הילדות שלי שעובדי הזבל יקראו את כתביי שקרעתי ופיזרתי מאימת החשיפה, ועל תהליך ההתבגרות המרגיע שבמהלכו הבנתי שסביר להניח שעובדי הזבל ועוברי אורח והעולם בכלל לא מתעניינים עד כדי כך בהגיגיי הכמוסים. אבל אני, לעומת זאת, לא השתניתי מאז מבחינת הסקרנות שלי לדברים כתובים ולדברים כמוסים, ולכן כשעליתי אתמול במדרגות (החיצוניות, לא בתוך הבניין) הביתה וראיתי פתק מתגולל שם הסתקרנתי והרמתי. וזה היה חלק מדף קרוע שגם ניכרה עליו דריכת נעל ומה שנכתב בו היה מאוד דרמטי, כלומר היה אפשר להסיק זאת מהמילים הספורות שנותרו שהיו תחילתו של כל משפט. וזה היה כתב של בן או של גבר בבירור (אבל אני קצת מרמה כי היה כתוב שם "אני זוכר").
למצוא פתק כזה זה מאוד סוגסטיבי, כמו בסדנת כתיבה כשנותנים לך להוציא מילים מכובע ולכתוב לפיהן (או שרק אני עושה את זה כשאני מנחה?). אני לא אכתוב כאן את כל המילים שהיו שם כי גם ככה מה שאני עושה הוא בטח הסיוט הכי גרוע של אותו איש, אבל אני אגיד שמבין ארבע מילים מאוד מאוד טעונות שם, שתיים היו אבא וטיול. שעל כל אחת מהן אני יכולה וצריכה (למען ניקיון נפשי) לכתוב הרבה מאוד מאוד.
ואתמול שמעתי את המילה היפה "פתקאות". פתק זה דבר מתוק והאל"ף גם פותחת ומעצימה את הפתק – ומשנה את מינו לנקבה. פתקאות. אולי אני מקבלת פתקאות מאלוהים לאחרונה, כמו וולט ויטמן...
Why should I wish to see God better than this day?
1280
I see something of God each hour of the twenty-four, and each moment then;
In the faces of men and women I see God, and in my own face in the glass;
I find letters from God t in the street—and every one is sign’d by God’s name,
And I leave them where they are, for I know that wheresoe’er I go,
Others will punctually come forever and ever.
1285
לטקסט המלא של ויטמן
