אם אני לא טועה חלפו כבר כשנתיים מאז התוודעתי לשירתו של גיורא פישר בבלוגייה האחרת שלי, "בננות", ומאז אני עוקבת אחריו. אני אוהבת את השירים שלו, את הקול שלו, את הישירות והפשטות וגם את האירוניה, ואת עולם האסוציאציות התנכ"י. מרכז הכובד של ספרו הוא חלק שנקרא "סקרמנט" ובו הוא סופד לבנו המת מֵרום. אבל יש בספר ובשירה של גיורא הכול, לא רק אבל ולא רק צער אלא כל הצבעים של החיים ולפעמים גם האפור והכבד של החיים אבל כשכותבים על זה טוב, מתחוללת איזו אלכימיה.
שיר אחד קצר - לאו דווקא מייצג, אלא השיר שמתאים לי כרגע. תקראו את הספר...
גיורא פישר
בסוף
כָּל יוֹם נוֹסָף
מַגְדִּיל אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ
אֲבָל אֲנִי מִתְנַחֵם:
הָעוֹלָם עָגֹל
בַּסּוֹף נִפָּגֵשׁ.
