מצאתי במחברת שדפיה מצהיבים, מגיל 17:
מחזה בחרוזים
מישהו עבר על פניי ביעף
במכונית כסופה, ונופף לי לשלום
הבזק של עולמו הכה בי פתאום
ואני רציתי עוד
זה עשה לי חשק לכתוב מחזה בחרוזים
מחזה נפלא, מבריק, מדהים
זה עשה לי חשק לביים מחזה בחרוזים
להזיז תפאורות ולרדות בשחקנים
ומישהו אחר שעולמו מבזיק
ויש לו חייו שלו, והוא כרוך בתוך עצמו,
חושב ומתנמנם, לא הצלחתי לדבר אתו ממש
ואני רציתי עוד
זה עשה לי חשק לכתוב מחזה בחרוזים
מחזה חכם שייגע ללב כולם
זה עשה לי חשק לביים מחזה בחרוזים
להצליח נורא ולסייר בעולם
29.10.92
ויש בו, בשיר הזה, גם כי הוא לא רע (צריך להלחין), גם כי הוא מראה את הקשר בין ארוס להכרה שפרויד הצביע עליו בצדק, גם כי בסוף באמת כתבתי מחזה בחרוזים (אבל עוד לא הצלחתי נורא וסיירתי בעולם), וגם כי נכתב בתאריך נייטרלי שרק כעבור שנים די רבות הפך להיות יום מותו של אבי, ולחשוב על אבא שלי ועל הרצון לכתוב ולהצליח כדי לקבל הכרה ואהבה, גם זה מאוד קולע...
(ואל תהיו עצובים עכשיו בגלל הסיום הזה, אני לא. שירו עוד פעם את הפזמון!)
