יום השנה השני למותו של אבי מתקרב, וככל שהיום מתקרב גם אבא שלי מתקרב. אתמול, למשל, הוא הלך לידי במסדרון. ועלה בדעתי מה הוא היה אומר על עניין זה ועל אחר. אבל הגילוי הראשון של ההתקרבות הזאת, בשבוע שעבר, היה געגוע עז ופתאומי לטיסות ולשדות תעופה. טיסות ושדות תעופה, ובמיוחד הית'רו של לונדון, היו חלק גדול מהילדות שלי. כשהייתי בת שנתיים טסנו ללונדון לשלוש שנים. במהלך שלוש השנים ביקרנו לא מעט בהית'רו ללוות ולאסוף ולטוס בעצמנו, ומשחזרנו לארץ טסנו לפחות פעם בשנה לחו"ל. ולכן בשבילי יש בהוויית שדה התעופה, על כל הזרות והריגוש וההרפתקה הכרוכות בה, גם משהו ביתי ומוכר ובטוח. (כמובן, אין על השילוב הזה – זרות וריגוש + מקום בטוח – פלא שלא נהייתי דיילת כפי שתכננתי בילדותי, אבל כבר אז הבנתי שעקבים ואיפור זה לא ממש אני.)
[ואגב, אני מתה על הרגע הזה בהמראה, שהצלעות כבר עולות למעלה והבטן התחתונה נשארת למטה. כעבור רגע היא עולה גם כן, אבל אני מתה על ההשתנקות הזאת, ועכשיו שאני חושבת על זה, יש תנועה בריקודי בטן שדומה לזה J.]
וסיפור מכונן על אבא שלי ועליי בשדה תעופה. ליד המסוע של המזוודות, פתאום הוא נעלם לי. וכעבור רגע, כשהוא שוב היה, ואמרתי לו שחשבתי שהוא נעלם, הוא ענה לי בביטוי אנגלי: People don't disappear in thin air.
(אני מניחה שרזונו של האוויר, כביכול, תפקידו להדגיש את אי היכולת להיעלם בו...)
כמובן, המשפט נחקק היטב בזיכרוני ומתישהו בכיתה ד' כתבתי אותו בחיבור באנגלית. המורה, שלא הכירה את הביטוי, תיקנה לי בעט אדום ושינתה את thin ל-the.
הוא נוכח עכשיו, לא כפי שהיה בשנים האחרונות אלא בערך כמו בתמונה הזאת, כשאני בת עשר והוא בן חמישים...
