מדרש מתיבת המייל הלאה

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם תיבת המייל שלי עלתה על גדותיה, ואי לכך התחלתי למחוק. מוחקת אני ומוחקת, ועדיין היא מלאה כדי 95%. ובינתיים אני מוצאת כל מיני מיילים, גם כאלה שכתבתי אני לעצמי (כן כן, איך אתם חושבים שתיבת מייל מתמלאת כל כך?!). ולפני כשלוש שנים כתבתי לעצמי: "לכתוב לבלוג מדרש לפסוק 'ויהי בבוקר, והנה היא לאה'. על הפער בין החוויה תוך כדי לניתוח שאחרי".

ומכיוון שעכשיו מחקתי את המייל, מיהרתי לציית לעצמי ולכתוב את המדרש.

אולי גם תיבת המייל שלי, הנה היא לאה...

וללבן, שתי בנות:  שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל.  יז ועיני לאה, רכות; ורחל, הייתה, יפת-תואר, ויפת מראה.  יח ויאהב יעקוב, את-רחל; ויאמר, אעבודך שבע שנים, ברחל בתך, הקטנה.  יט ויאמר לבן, טוב תיתי אותה לך, מתיתי אותה, לאיש אחר; שבה, עימדי.  כ ויעבוד יעקוב ברחל, שבע שנים; ויהיו בעיניו כימים אחדים, באהבתו אותה.  כא ויאמר יעקוב אל-לבן הבה את-אשתי, כי מלאו ימיי; ואבואה, אליה.  כב ויאסוף לבן את-כל-אנשי המקום, ויעש משתה.  כג ויהי בערבוייקח את-לאה בתו, ויבא אותה אליו; ויבוא, אליה.  כד וייתן לבן לה, את-זלפה שפחתוללאה בתו, שפחה.  כה ויהי בבוקר, והנה-היא לאה; ויאמר אל-לבן, מה-זאת עשית ליהלוא ברחל עבדתי עימך, ולמה רימיתני. 

(בראשית פרק כ"ט)

רבות דובר בפסוק המדהים הזה, "ויהי בבוקר, והנה-היא לאה".

ואני נוטה לדרוש אותו כעוסק בפער בין חוויה בעת התרחשותה, לניתוח שלנו בדיעבד. ואולי מדובר גם ב-framing, בהגדרות שלנו לדברים; ההגדרה שרחל היא הנחשקת והאהובה והסברה שרחל היא זו שנמצאת שם, בלילה, אולי שינו מהותית את החוויה של יעקב עם האישה הזאת שהייתה אתו. והשינוי של ההגדרה ומסגרת ההתייחסות בבוקר, הפך את הדברים על פיהם.

אז איפה נמצאת האמת של החוויה? יש חוויה בלתי אמצעית, בלתי תלויה בפריימינג?

מה שאומרים ביום המחרת צלול יותר ממה שאומרים תוך כדי (אם מצליחים להגיד משהו), או דווקא אותנטי פחות?

אין לזה תשובה לדעתי, כי לפעמים יום המחר מאפשר התבהרות, ולפעמים הוא מאפשר גם בריחה והתחמקות, וההגדרות והסברות והמחשבות תמיד מלוות אותנו.

כמו שאמר המלט – דנמרק היא בית סוהר; וכשחבריו מחו, הסביר שעבורו היא בית סוהר ואמר את המשפט הנפלא –

Nothing is good or bad but thinking makes it so.

ורק בשביל היופי של המדרש – "ועיני לאה רכות", זו השלכה; עיניו של יעקב הן שהיו רכות בלילה והתחדדו בבוקר, במעבר מרכות וטשטוש וערבול החוויה, אל חדות הראייה של אחרֵי, ואין לדעת מי ראה תמונה אמיתית יותר, העיניים הרכות או העיניים החדות.