וגם אני אומרת משהו על פיט סיגר

הזמר-יוצר האגדי של מוזיקת הפולק, פיט סיגר, נפטר אתמול. ומיד מתחילים להתנגן בראש הקול שלו והשירים. בתקליט שהיה לי בטח היו כעשרה שירים, אבל אני זוכרת בעיקר שניים. Little boxes, הלהיט הגדול שלו (שאגב, כתבה אותו מלווינה ריינולדס – כה אמרה ויקיפדיה) תמיד העסיק אותי, לטוב ולרע.

Little boxes on the hillside
Little boxes made of ticky tacky
Little boxes 
Little boxes
Little boxes all the same
There's a green one and a pink one
And a blue one and a yellow one
And they're all made out of ticky tacky
And they all look just the same
And the people in the houses all go to the university
And they all get put in boxes, little boxes all the same
And there's doctors and there's lawyers
And business executives
And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same 
And they all play on the golf course and drink their martini dry
And they all have pretty children and the children go to school
And the children go to summer camp
And then to the university
And they all get put in boxes, and they all come out the same 
And the boys go into business and marry and raise a family
And they all get put in boxes, little boxes all the same
There's a green one, and a pink one
And a blue one and a yellow one 
And they're all made out of ticky tacky 
And they all look just the same

כשהייתי נערה דווקא שמחתי בנימת ההתנשאות שבו ואפילו כתבתי שירים על אנשים קטנים. שריד של ילדות שבה השונות הסבה לי סבל וחיכיתי לאיזה גמול בבגרות, מין 'ענווים ירשו ארץ'. אחר כך, מגיל עשרים ומשהו, זה הפריע לי. אמנם עוד לא שמעתי את אברהם הפנר המתוק אומר "בורגנים זה כמו בני אדם", אבל הרגשתי ככה. שלהסתכל מגבוה, מרחוק, באמת מקטין ומפלסטק (מלשון פלסטיק) אבל הרי, כפי שכתב פרנסיס קברל באחד משיריו, אם אנשים יוציאו את לבם ויניחו אותו במרכז החדר נראה צבעים שלא שיערנו אפילו את קיומם. וזה עדיין נכון. תמיד. אבל אני גרה כיום גם כן בעיר צעצוע, ולאט לאט אני מתחילה לראות את המכבשים הבלתי נראים שמעליה. את הקו המשותף לבחירות של הרבה הרבה אנשים, שהן בחירות ראויות בפני עצמן, אבל נראות ומוצגות יותר מדי כמו הכרח. למשל: להסתדר משפחות-משפחות, מספר ילדים: שלושה. לגדל משפחה זו משימה ענקית ופלאית, וכמו שאמר פעם יהודה עמיחי בריאיון שנתן לאמא שלי, עדנה עברון, זה לא מובן מאליו וקשה במיוחד לאדם "עם חיים פנימיים ערים". אבל ההומוגניות, איך לומר, מדכדכת.

אתמול הייתי עם הבת שלי במסיבה לכבוד יום המשפחה. המסיבה הייתה מרגשת נורא, והילדים דקלמו ורקדו ושרו, ובאמת רוב הזמן נשפכתי מרוב מתיקות וגאווה, אבל גם הטריד אותי שנותנים לילדים טקסטים לדקלם, במיוחד שישבה מולי ילדה אחת תמימה למראה עם עיני איילה, ואמרה כל כך בדבקות את המילים ועשתה את התנועות (הם ביצעו שיר בליווי שפת סימנים – שזה, שוב, מקסים), ואני יודעת שאי אפשר לחכות ש-30 ילדים בכיתה א' יחברו טקסטים בכוחות עצמם, אבל פתאום כל כך פחדתי, מה אם היא, עיני איילה, אף פעם לא תספיק לחשוב מה ה י א רוצה להגיד? מה אם היא תעבור מקופסה לקופסה ותמיד תהיה כל כך טובה וצייתנית ומקסימה, ואף פעם לא תספיק?

ובחושבי על זה, אין מנוס מלהכיר בכך שהשיר של פיט סיגר הוא שיר טוב. כלומר, שיר חזק.

והשיר השני שאני זוכרת מן התקליט הוא גואנטנמרה. כולו אוויר פתוח, רחוק מאוד מעולם הקופסאות.