בהמשך לפוסט הקודם, כמה מחשבות שיש לי כבר כמה זמן על ג'יין קמפיון התחדדו. תמיד חשבתי שאצל קמפיון - שביימה את "הפסנתר", "מלאך אצל שולחני", "העלמה מכיכר וושינגטון", "Holy Smoke" ו"תשוקה חותכת" - ראיתי את סצנות הסקס היפות והמשכנעות ביותר בקולנוע, ותמיד חשבתי במידת מה של פשטנות שזה "כי היא אישה", אבל עכשיו אני חושבת שזה מפני שהסצנות שלה רואות במשתתפיהן בני אדם ולא רק אובייקטים. אפשר להרגיש שהם מרגישים ולא רק נראים. ב"מלאך אצל שולחני" זה היה אולי בולט במיוחד, כי המשתתפים היו כל כך לא יפים ולא סקסיים, כביכול.
"תשוקה חותכת", האחרון שראיתי, הוא "מותחן אירוטי", והחלק המותחני שבו די נפסד. יש ברקע רוצח פסיכופת שמבתר את קורבנותיו - נשים - והרומן המתפתח הוא בין הבלש החוקר לבין מורה לאנגלית שמאוד אוהבת שירה ואוספת מילים. היא חושקת בו וחושדת בו. אם ארצה להיות מאוד סלחנית כלפי סיפור הרקע (הרציחות) אגיד שהסרט עוסק במקום שבו נשים מפחדות לשחרר את התשוקה שלהן עד הסוף, כי הן מפחדות מאלימות של הגברים כלפיהן, או פשוט מפחדות שהתשוקה עצמה תבתר אותן. אם לא, נגיד שכל ההיבט הזה של העלילה פשוט מופרע ומופרך. אבל התשוקה של המורה (מג ראיין) והבלש (מרק רפאלו) וגם הקשר של המורה עם חברתה הטובה/אחותה למחצה - כל זה יפהפה. שלא לדבר על גשם הפרחים בתחילת הסרט. בקיצור, ג'יין קמפיון - גם כשהיא רעה היא טובה.
________________________________________________________________________________
אשר לנדודי הלילה עצמם: מאוד מסוכן ללכת לישון מוקדם, כי מתעוררים באמצע הלילה וחושבים שבוקר. וכשיש אינטרנט גם אין ההרגשה הזאת שכל העולם ישן חוץ ממך, כי באינטרנט לא ישנים.
