הם ישבו באולם הגדול של בית הספר, ובעוד החושך יורד בחוץ החלו לשמוע קולות ראשונים של צרצרים. דורי הביטה בפניו הקטנים והמאומצים של יותם, החניך שלה, שנשטפו באור הצהבהב. יותם ניסה לפתור תרגיל בחשבון ודורי ספרה את ניסיונותיו. היא נהגה להניח לו שינסה פעם, פעמיים ושלוש, ואז הייתה באה לעזרו, מסבירה את התרגיל או מציעה לו שלב נוסף. יותם לא ידע שדורי עצמה פותרת את התרגיל רק כמה שניות לפניו. כשנדרשה להיות חונכת במרכז הלמידה חשבה שלא תוכל לעשות זאת: הלוא לה ברור כשמש שאינה יודעת דבר ואינה יכולה לעזור לילדים האלה. אבל עם הזמן למדה את התרמית הקטנה הזאת: היא עצמה מתחבטת בתרגיל, פניה חתומות, ויותם שקוע בקטנותו ובמאבקיו שלו ואינו מעלה על דעתו שגם היא.
לבסוף גמרו את השיעור וקמו. דורי הכניסה את מחברותיה לתיק, אספה מחדש את שערה החום הקצר בגומייה הפשוטה (דווקא הייתה לה גם גומייה יפה, אבל זו לא החזיקה היטב את השיער), הניפה את התיק על כתפה ויצאה לבדה מבניין בית הספר אל המגרש הריק, שמשני קצותיו סלי כדורסל ועל רצפתו משורטטים קווים, אך בחושך קשה להבחין בהם.
כמו תמיד רץ לקראתה הכלב השחור הגדול, מכשכש בזנבו. דורי לקחה שאיפה קטנה, לא מורגשת כמעט, ונדמה היה לה שזו לא הוסיפה אוויר לריאותיה אלא להפך. הכלב כבר היה לצדה ושוב הרים אליה את ראשו, עם האף השחור המחודד והלוע הצופן שיניים ורוק וליחה, ושוב אמר לה: "אני אוהב אותך."
ודורי שוב השקיטה את הפאניקה ואת ה"למה דווקא אני" והשיבה בקלילות, בלי קול אלא בקול הפנימי שהתנגן בתוך ראשה, "גם אני אוהבת אותך," והכלב הרפה ממנה, מכשכש בזנבו. ושוב השתאתה דורי שהצליחה לפטור את עצמה ממנו בקלות כה רבה, כי הרי כלבים חשים בפחד אצל זולתם, ואיך ייתכן שאינו מרגיש שהיא משקרת. אבל דורי שקרנית טובה ואת כל הפחד שלה קברה בנקודה כל כך קטנה ועמוקה בבטן, שכבר אין כמעט שום סימן לקיומה חוץ מכאב שבא והולך ובדרך כלל הוא נסבל.
דורי השלימה את חציית המגרש ונכנסה אל הבניין הגדול שמעברו האחר, בניין הפנימייה. היא עלתה במדרגות והלכה במסדרון הצר, רגליה חשות דרך סוליות הנעליים בשטיח החום המגרד, ואותו אור צהבהב כמו בבית הספר נשפך על ראשה.
