סיגל ורוחמה נכנסו לחדר, ומיד חזרו אלכס ודורי לשפה הפרטית שלהם.
"חר?"
"לַי. ריך עוד שוֹב."
"פָה?"
"כן. צָה שוֹן. ואתה?"
"יֵל..."
אלכס אהב לטייל בחוץ בשעות הערב, אך דורי מעולם לא העזה לשאול אותו אם פגש בכלב השחור הגדול. מעולם לא דיברה אתו על הכלב.
"בי. לַי טוב."
"אַל? דה..."
אלכס חייך. לפעמים הייתה דורי נזכרת בכך שהוא בעצם עוזר לה, ואינו רק מישהו שמפריע לה לישון; ברגעים האלה הייתה מודה לו. אולי היו אומרים זה לזה עוד דבר, אך סיגל ורוחמה החלו לאבד את סבלנותן, ורוחמה הודיעה שהיא הולכת להתפשט עכשיו ולא אכפת לה אם יש בן בחדר, כי אם יש אחד כזה, הוא ממילא לא צריך להיות שם. אלכס עוד עמד רגע ליד הדלת, דמותו הגבוהה והגמלונית מוּצֶלת, ואז לא היה שם עוד. דורי העלתה את רגליה על המיטה אחת אחת. הן היו כבדות מאוד. שוב החלה צוללת לתוך השינה, ועוד לא החליפה את בגדיה, לא הלכה לחדר הרחצה, לא התכוננה... וכבר איננה.
שוקולד
אמו של אלכס הייתה מזמינה אותו הביתה לעתים, והוא היה יוצא מן הפנימייה לכמה ימים או לכמה שבועות. בשובו לא היה מרבה לספר על הבית או על אמו. נדמה היה שהחיים בפנימייה הם החיים בפנימייה, החיים בבית הם החיים בבית, ודי.
מאז הוציאו את התכנית לפועל סוף סוף – מאז אותו ערב שבו רצה דורי בקלילות רגליים שלא חשבה אותה לאפשרית אל חדרה של טליה, הדגל בידה, נעצה אותו בפינת המיטה ויצאה וכבר כל הבנות סביבה, מחייכות, טופחות על שכמה, כל הכבוד, סוף סוף הבנתְ – מעין מסך אפור הוסר מעליה, כבר לא הייתה עייפה כל כך כל הזמן, ואף שלא היה כל שינוי עם הכלב, היה לה פתאום קצת כוח, ופתאום התחילה גם להתגעגע אל אלכס בהעדרו. דווקא עם תום החרם חשה יותר את הבדידות כשנעדר ידיד האמת היחיד שלה.
לכן שמחה מאוד כשהודיע לה אלכס שלחופשה הבאה בבית אמו גם היא מוזמנת. דורי לא האמינה שמנהלת הפנימייה תסכים לשחרר אותה, והרי יש לה מחויבות, החונכות, אבל אמו של אלכס כתבה למנהלת מכתב, ואז זומנו אלכס ודורי לשיחה.
