בעקבות צפייה ב"אלופה" חשבתי על זה שבמלודרמה (וזה כולל גם את דיקנס), יש כביכול חלוקה נורא חותכת לטובים ורעים, אבל זה בעצם לא טובים ורעים אלא קורבנות ורשעים. הטובים/קורבנות הם כאסקופה נדרסת לרגלי הרשעים, הם לא משיבים מלחמה. ואם כן, זה לא בדרך של אסרטיביות אלא בדרך של הפיכה לרשעים בעצמם - נקמה למשל. כשהמלודרמה מוצלחת הדמויות מורכבות והרשעים מעוררים אמפתיה למרות רשעותם כי רואים שהם גם קורבנות (כמו שג'וס ווידון שלנו אמר, הרשעים תמיד חושבים על עצמם שהם צדיקים, וכשאתה כותב את הדמות אתה מוכרח להיכנס לראש שלה ולא לשפוט אותה).
למשל ב"תקוות גדולות", ג'ו, שמבחינתו של דיקנס הוא ודאי התגלמות הטוב, בעיניי הוא לא טוב. הוא איש שבוחר להיות חלש. רק שתדעו על מה אני מדברת: ג'ו נשוי לאחותו של פיפ, שהוא גיבור הספר. פיפ יתום וגדל אצל אחותו המתעללת בו (וגם בג'ו בעלה!) התעללות פיזית ורגשית קשה. ג'ו לא נחלץ לעזרתו של הילד פיפ, רק מפנק אותו ככל יכולתו. אביו של ג'ו היה בעל מכה וג'ו בחר בחירה מודעת להיות קורבן ולא מתעלל. אם אלה אכן שתי האופציות, ברור שהוא בחר יפה, בעיקר אם מביאים בחשבון את כוחו הגופני הרב (הוא היה יכול לגמור עליה במכות). אבל מה שמטריד בעולם הזה של המלודרמה הוא שאין אופציה אחרת. אין אופציה להיות טוב וחזק. אולי דייוויד קופרפילד הוא קצת כזה, אולי בדמותו דיקנס חרג מעט מהדפוס הזה, וכשדייוויד אומר בתחילת סיפורו שהעמודים האלה יעידו אם בסופו של דבר הוא היה "the author of his own life", נראה שהוא מדבר על אותנטיות, על אחריות, על עיצוב חייך שלך. אבל בקופרפילד דיקנס גם סידר לדייוויד כל מיני דאוסים-אקס-מכינה (אני לא מפרטת כי חבל לי לקלקל למי שלא קרא, מי שרוצה דוגמה יקבל) כדי לאפשר לו להיחלץ מהקורבניות שלו בלי לנקוט פעולות שיהפכו אותו לפחות "טוב".
מעניין מאיפה זה בא, התפיסה הזו. מהנצרות? "ענווים ירשו ארץ"? ואולי פשוט מתפיסה ילדותית, כי האחריות, האותנטיות והאסרטיביות דורשות בגרות, ומלודרמה היא ז'אנר ילדותי?
