כבר ארבעה ימים אני משוחררת מצה"ל, אזרחית. לא כתבתי מילה ולא הרגשתי טיפה מזה.

אולי כי אני עדיין לא קולטת, אולי כי כל האנשים היקרים עדיין בצה"ל וקשה להשתחרר מזה, אולי כי כבר ביום שני הקרוב אני באה לאיזה שבוע מילואים. אולי כי בבקו"ם נפטרתי מהדברים שלי מהר ובעיקר התרכזתי בבירוקרטיה שכרוכה בלהזדכות על הדברים של חברה שהייתה אמורה לעבור את החוויה איתי, ובמקום זה יושבת שבעה על אבא שלה שנפטר יומיים לפני השחרור.

אחרי טופס טיולים הולכים להלוויה, אחרי שגוזרים את החוגר בבקו"ם הולכים לשבעה. עריכת סרט השחרור נעצר באמצע וגם שתיית הפרידה נדחה לאחרי השבעה. המעגל עוד לא נסגר.

בינתיים אני סרוחה בחוסר מעש, עם ראש כבד ומאנצ'יז... מנסה לסכם תקופה ולא תמיד מצליחה.

שנתיים שלמות מה-5 לנובמבר 2006 ועד ה-4 לנובמבר 2008. כמעט 4 חודשים של קורס בבה"ד 11 ואת היתרה העברתי בלשכת גיוס תל השומר. הספקתי לצבור 8 ימי גימלים, 3 מהם מוצדקים [אני פשוט לא חולה הרבה]. דו"ח 1 ממשטרה צבאית, משפט צבאי אחד ו-4 ימי ריתוק. מעולם לא סגרתי אפילו שבועיים. למעשה, לא הייתי יותר מ-8 ימים בבסיס צבאי בלי לחזור הבייתה, ואם אני זוכרת נכון סגרתי 3 שבתות בבסיס צבאי. בחצי שנה האחרונה לשירות בכלל לא עשיתי תורנויות, פריבלגיה של סגל.

קודם כל הייתי מאבחנת פסיכוטכנית. אחר כך, ובנוסף, הייתי סגנית ראש החוליה הפסיכוטכנית, ממונה על המבחנים הפסיכוטניים בצו הראשון, אחראית אוכלוסיית לקוי הלמידה, מפקדת לכ-90 חיילים. על פי תעודת ההערכה שקיבלתי בבקו"ם מסתבר שגם ביצעתי את תפקידי כקצינה. הייתי הביץ' של הסגל, אבל גם הכי לא סגלית מכל הסגל. לא היה לי טאקט וקשה היה לי להיות פוליטיקלי קורקט. פלטתי הרבה שטויות על יד חיילים אבל הרגשתי את הצורך להיות כנה איתם. אהבתי ואני אוהבת את החיילים של היחידה הזאת כמו חברים, כמו ילדים, כמו שותפים אמיתיים לחוויה מדהימה.

לא הייתי מורעלת על צה"ל, בכלל חשבתי לא להתגייס. אני לא מורעלת גם היום, אבל אני פשוט לא מצליחה לדמיין את עצמי היום ללא השנתיים האלה. עשיתי את השירות הזה בשביל עצמי ולא בשביל המדינה. אני לא מתביישת באגואיסטיות הזו. אם זה מה שיגרום לאנשים להתגייס אז שיהיה לבריאות- שיתגייסו למען עצמם, למען הפיתוח העצמי שלו יזכו, האנשים הנדירים שיפגשו ויאהבו, הדברים שילמדו על, וימצאו בתוך עצמם.

אתם יכולים לגחך ולהטיל ספק, אבל אני אסכים איתכם כשתאמרו שהמערכת הזאת דפוקה מהיסוד, והמסגרת הזאת שמה רגליים להרבה אנשים ויש בי עדיין לא מעט מרמור על דברים שקרו לי במהלך השירות. אבל תכלס, זה מה שאתם עושים מהשנתיים האלה ולא מה שהמערכת מנסה לעשות לכם בשנתיים האלה. למזלי ידעתי לתעל את המרמור לאפיקים נכונים, להתעלות עליו ולהראות למערכת בדיוק מה שהיא לא חשבה שאני שווה.

אני מנסה לסכם והכל מתערבל לי בראש, אז אני מפסיקה. אני בטוחה שעוד אתרפק על הזכרונות בהמשך, כמו איזו זקנה בלה ואצחק על עצמי תוך כדי.

אני לא לגמרי בטוחה לאן אני ממשיכה מכאן, אני רק יודעת שיש לי עוד הרבה עולמות להכיר ולטעום...