התחפושת הכי מסעירה שקראתי אי פעם

התכוונתי להתחפש לדמות ספרותית. וגם התחלתי לכתוב את הפוסט, אבל זה דרש המון עבודה ויש לי המון עבודה שדורשת המון עבודה אז דחיתי את זה בינתיים. אבל לא ויתרתי על לכתוב על ההתחפשות הכי מסעירה שקראתי אי פעם.

תחשבי שאת אומנת באחוזה מכובדת של אדון בעל ייחוס. את לא חסרת ניסיון חיים, בעיקר בכל הכרוך בהתעללות, קיפוח, מפגש עם המוות ועונשים לא הוגנים, ובכל זאת את נערה חסודה שכמעט לא יצאה מתחומי הפנימייה המשמימה שבה גדלת והאירוע המרכזי בחייך היה הרפרפת של יום רביעי. מה שבנפשך פנימה זה דבר אחר, ואולי מי שמכנה אותך "שדונת, נימפת יער, בת לילית" אפילו יודע זאת ומוצא בך עניין בלתי מוגבל למרות שהוא יכול להשתעות עם כל שועי הארץ ולמרות שהוא ידע ארצות ונשים (שאלמלא כן לא הייתה לך עבודה בתור אומנת של בתה של זמרת אופרה צרפתייה).

ועכשיו הוא מפלרטט עם איזו עלמה בלתי נסבלת במיוחד, והיא וכל החבורה האצילה עושות כמיטב יכולתן להדגיש שאת רק אומנת עלובה ואינך ראויה להסתופף במחיצתן. והנה מגיעה מישהי עלובה ממך: צוענייה אחת שקוראת בכף היד, ואחרי שהיא מסיימת עם כל הגבירות החסודות היא מתעקשת: "יש כאן עוד גברת צעירה אחת". גברת צעירה? לא ולא! ובכנות גמורה הן אומרות שאין עד שהן נזכרות בקיום המשני, האפור, של ההיא, האומנת. והצוענייה אוחזת בידך בשקיקה ושואלת אם אין מישהו שאת אוהבת. כן, כי אותו אדון שכבר היטלטל כל כך הרבה בצוקי החיים, אותו מיזנתרופ שקץ בחבורות כמו זו שסביבו, היה נואש כל כך לדעת אם אהבתו לשדונת הזאת, לבת-לילית הזאת, ליצור הראשון שהוא מרגיש איתו חירות גמורה של דיבור ומחשבה כאילו הגיע סוף סוף הביתה - וגם המון תשוקה יש שם שבוויקטוריאניה אין לה מילים אבל היא מלאת עוצמה - בכל להט הרגשות הזה רקם המיזנתרופ קודם כול הצגה שלמה של חיזור אחרי בלאנש אינגרם המאוסה עליו ואחר כך הסתכן בהשפלה מול אותה חבורת אורחים מצועצעת שלו והתחפש לאישה צוענייה הקוראת עתידות, כי הוא פחד כל כך לגלות את לבו לאומנת הענייה והעלובה בלי לוודא קודם שגם היא אוהבת אותו. רוצ'סטר הגברי, הלא יפה ("האם אני יפה בעינייך, ג'יין? - לא, אדוני"), הסלעי (על פי שמו) הפראי והלא מרוסן בשמלות צוענייה ובנואשות שלו לגלות את האמת. יד האוחזת ביד ומחליקה על קוויה בתוך שבועות מענים של כמיהה בוערת ללא מגע. לא, אני אף פעם לא נתקלתי בתחפושת מסעירה מזו.

נחה מהזדקקות

יום ראשון בבוקר בתחנה המרכזית, בשובי מהסופ"ש אצל ת' ברמת גן, אני מתחילה להרגיש את הניתוק הזה של מי שנמצא מתחת למים, באוזני רעש רקע מתמיד איטי-איטי-איטי... ואני מבינה שאני חולה, ועד שאני מגיעה לדירתי בבית הכרם זו כבר עובדה ואני יודעת שכל מה שאצטרך זה את המיטה שלי ואת חיבוק השמיכה, ואולי גם ספר, ובדמדומַי ובנים-ולא-נים אני מאושרת, אני לא זקוקה לת', אני לא זקוקה לאותות אהבה ולא להקשבה ולא לדיבור ולא לפתיחוּת ולא שיביא לי ולא שיבוא אתי. אני נחה. נחה ממחסור, נחה מרעב, נחה מהזדקקות.

מיתולוגיה מוקדמת

בתודה לרונן שהפנה אלי את השאלה המקסימה "מה המיתולוגיה שלך?" (ואולי נעשה מזה פרויקט?)

הנה אחת מהן, מוקדמת:

בוקר ואמא שלי מקרקשת במטבח, אני מוצפת אושר על היותה נוכחת ערה בבית.

טעם מיץ תפוזים סחוט, אמנם מקרטון ולא טרי אבל הכי טעים בעולם.

לונדון לונדון לונדון שכל כולה מהוהה ועתירת יונים והיא בית, ואני מדברת עם כל אחד במבטא שלו. ("אל תדברי עם טוני החלבן בקוקני, הוא ייעלב.")

פניה המודאגות של אמא שלי בין סורגי החצר כשהיא באה לבית הספר באמצע היום, כשאסור.

ואבא שלי עובד בשגרירות ולפעמים ההורים שלי צריכים לערוך "קבלת פרצופים". וזה אחד הביטויים שלנו, ביטוי אחר הוא "הרבה אנשים", ביטוי שגם אותו אני המצאתי ופירושו חיבוק של שלושתנו.

אליזבת הג'ינג'ית המנומשת, גיבורת סדרה בטלוויזיה שבסתר אני היא, רוכבת על סוס פוני בכרי דשא ירוקים עצומים. ואני גם עוד כל מיני, יתומות ותלמידות פנימייה בצמות שחורות ארוכות. ואני מתעמלות באולימפיאדה, אלה מההתעמלות האומנותית, וגם לולייניות בקרקס. ואני גם תאומות, אני ועוד תאומה.

אבל מכל הדמיונות הכי חשוב הוא לשבת בשדה גדול גדול, שאני צריכה להתרכז כדי להצמיח אותו מסביבי, ובשדה נפערים בורות – זה כוח שפועל נגדי – ואני צריכה להתרכז מאוד בשביל לתקן את הבורות והם דווקא להכעיס נפערים עוד ועוד, ואם מישהו מפריע לי כבר נהיים יותר בורות משדה, וכך נוצר המנהג שמצחיק את כל בני המשפחה, שכשמישהו פונה אליי בדברים אני לוחשת "אנימְשחקת" במהירות בזק, כדי לא להפריע לעצמי ושלא יתפוגג לי השדה לגמרי.

מה עשיתי שם עם השדה והבורות אני לא יודעת אבל זה נראה לי מאוד חשוב. לגבי לונדון של ילדותי, והילדה האנגלייה שהייתי, בשתי צמות ושמלה אדומה עם סינר לבן – כל זה קיים רק בארץ המיתולוגיות, כי בלונדון האמיתית אני לא יודעת מימיני ומשמאלי, ואיפה שהיה הגן שלי יש (או לפני כמה שנים היה) בית קפה לואיס (זאת רשת), ואני לא מזהה את הבית שגרתי בו בין כל הבניינים הזהים באותה שכונה.

תאמינו או לא (מיתולוגיה אחרת), זוהי השכונה:

סונט 130 מאת שייקספיר: פינת שיר מורחבת +

SONNET 130

My mistress' eyes are nothing like the sun;
Coral is far more red than her lips' red;
If snow be white, why then her breasts are dun;
If hairs be wires, black wires grow on her head.
I have seen roses damask'd, red and white,
But no such roses see I in her cheeks;
And in some perfumes is there more delight
Than in the breath that from my mistress reeks.
I love to hear her speak, yet well I know
That music hath a far more pleasing sound;
I grant I never saw a goddess go;
My mistress, when she walks, treads on the ground:
And yet, by heaven, I think my love as rare
As any she belied with false compare.

מאוד מאוד אני אוהבת את הסונטה הזאת של שייקספיר. הוא עושה בה מין ספירת מלאי הפוכה ובודק את הדימויים המקובלים בשירי אהבה ומוצא שאהובתו לא כזאת, אך לבסוף הוא מכתיר אותה נדירה לא פחות מכל אישה שהוטל בה שקר בהשוואות כוזבות. השיר מקסים בעיני כי הוא אפקטיבי לגמרי בשני המישורים: גם כשיר אהבה למישהי לא מושלמת, שנאהבת כפי שהיא; וגם כשיר ארס-פואטי שבא לבקר ואולי גם להתנגח בחבריו ובו עצמו על הדימויים הריקים שהם משתמשים בהם – שמא ראיתם אתם אישה ששפתיה באמת אדומות כשָני ועיניה מאירות כמו השמש? והעובדה שהשיר פועל בשני המישורים מחזקת כל אחד מהם.

הנה שני תרגומים מצוינים, בייחוד כשמערבבים אותם ביחד – של זנדבנק ושל ויזלטיר:

http://www.newlibrary.co.il/htmls/article.aspx?c0=13836&bsp=13412

ואריה זקס, כדרכו בקודש, השתולל לגמרי ב"מבחר השירה האירוטית" שלו ועשה שיר חדש:

עיני אהובתי לא זוהרות כשמש,
ארגמן שפתיה מקורו שפופרת פלסטיק.
שדה כוסה ביקיני, לא הולבן כשלג,
שערה איננו משי, והיא כן לועסת מסטיק.
כבר ראיתי כותרות-ורד סמוקות לבן-אדום
אך ורד בלחייה לא ראיתי. ונניח
שבושם שקניתי לה אתמול באווירון
(בלי מס) לאפי יערב מריח פיה.
קולה אמנם נעים, אך תמיד אני זוכר:
קולה של ג'ניס ג'ופלין ריגש אותי יותר.
אהובת-פייטנים בכל דור ריחפה:
הפרענקית שלי הולכת על רצפה.
אבל תאמינו, במיטה היא אלמותית,
או לפחות שווה יותר משקר ספרותי.

קודם כול אני רוצה להגיד שעל אף כל מיני התרעמויות פמיניסטיות שיש לי על אריה זקס (שהיה פרופסור לספרות אנגלית ותיאטרון באוני' העברית, ואף מקים או ממקימי החוג לתיאטרון, ומשורר), נוחו עדן, אין אנשים כמוהו והלוואי שהיו. השילוב בין ידע באמת עצום וסדור לבין הרצון והנכונות להתפרע ולעשות בכל זה (אוצרות התרבות, ובפרט השירה האנגלית) כבתוך שלו הוא מדהים ואני בהחלט הרגשתי בחסרונו בשנים שביליתי באוניברסיטה.

לגבי השיר, הוא באמת כתב שיר חדש, עם הרבה הדגשה של המלאכותי (בושם, פלסטיק, תקליט של ג'ניס ג'ופלין) שאפשר לראות בה התאמה נכונה ומעניינת למאפייני התקופה שלנו. אני אוהבת עיבודים של יצירות שמשמרים את רוח היצירה ומעתיקים אותה להקשר תרבותי אחר, למשל הסרט "קלוּלֶס" בתור עיבוד ל"אֶמה" של ג'יין אוסטן ו"משחקי פיתוי" (גם הוא סרט נעורים אמריקאי ואני לא זוכרת מי ביים, אבל משחקים שם שרה מישל גלר וראיין פיליפה) כעיבוד ל"יחסים מסוכנים" של דה לאקלו. אבל זקס כתב שיר חדש גם מבחינה אחרת, שהגאולה בשתי השורות האחרונות לא כל כך פועלת אצלו. "במיטה היא אלמותית" זה לא סוג חדש של שקר ספרותי? נראה לי שהצורך הגברי להשוויץ השתלט עליו בעת כתיבת השורות הללו.

כשקראתי את השיר והתרגומים והתרגום-עיבוד של זקס עם התלמידים שלי (במכינה הקדם צבאית בבית ישראל) ניסינו לחשוב ביחד מהם דימויי היופי של עכשיו, מה נכתוב בסונטה 130 של עכשיו, ומתוך השיחה שלנו שרבטתי את הדבר הבא:

אהובי איננו עול-ימים

ימיו הוא לא כילה במכון הכושר

לחייו לא עטורות זיפים

בבנק הוא לא סובל מעודף עושר

אינו נוהג במכונית כה חדישה

ובכיסו הפלאפון רק דור שני

וברחוב בעיר לא כל אישה

נואשת מקִנאה להיות אני.

אך חיוכו הכי יפה הוא בעולם

יותר מפיט, די קפריו, ומכולם.

ותלמיד שלי כתב שיר אהבה מבריק לבן-כיתתו שמוזכרות בו קוביות לגו (שבטנו של החבר אינה מזכירה אותן כלל) ושניצל (השניצל שטיגן החבר הביא את הגאולה בשתי השורות האחרונות.)

רוצים לכתוב גם?

ועוד דבר, למרות שכבר נורא ארוך פה, אבל כאמור שייקספיר עשה בעיני שני דברים, אחד במישור של שיר האהבה ואחד במישור הארס-פואטי, וזה מזכיר לי גם שני שירים שנהיו סטנדרטי ג'אז (וזה מתאים כי אריה זקס נהג בסונטה 130 כבסטנדרט ג'אז...). שני השירים הם של אותו צמד כותבים, רוג'רס והארט.

האחד הוא my funny valentine

שהנה הוא: http://www.youtube.com/watch?v=jvXywhJpOKs

והנה מילותיו: http://www.bluesforpeace.com/lyrics/my-funny-valentine.htm

והשני, שהוא אחד השירים האהובים עליי בעולם כולו, הוא this can't be love, שהוא גאוני בעיני משתי בחינות, אחת, שיש בו ביקורת על תפיסת האהבה כייסורים, והשנייה, שעל ידי שלילת המושג "אהבה" הוא מצליח להביע אהבה בצורה הרבה יותר חזקה. גם לעקוף קלישאות וציפיות ולהגיד משהו רענן יותר, וגם לבטא את תחושת הייחודיות של הרגש והחוויה, הרי מי שמאוהב תמיד חווה חוויה ייחודית וחד-פעמית.

הנה השיר: http://www.youtube.com/watch?v=dfWsU4IDCS0

והמילים: http://www.lyricsfreak.com/n/nat+king+cole/this+cant+be+love_20098113.html

מכירים עוד כאלה?

ולכל מי ששרד עד עכשיו – תודה על זמנכם ושבת שלום J 

צחת-העור ואדמונית

השיר הזה (שאני לא יודעת אם הוא גמור והערות יתקבלו בברכה) נכתב בהשראת אגדה של האחים גרים שבאנגלית נקראת snow white and rose red.

צחת-העור ואדמונית
 
בלילות, בין קירות,
בַּחלום אֶזָכר
איך ישַנו בלי פחד, ידה בידי
צחת-עור אני, אדמונית אחותי,
בְּליטוף של הרוח ואור כוכבים
וכל העולם לנו בית
 
איך פגשנו בַּדוב ואתו התגוששנו,
בטנו החמה
ערסל של פרווה
צחקנו בלי פחד, ידה בידי
צחת-עור אני, אדמונית אחותי,
החיוך בעיניו לנו בית
 
ובקיץ שוטטנו, בהק העולם,
והקסם התחיל כבר לפוג, לפוג,
בדרכנו נקרה איש קטן ורשע,
צחת-עור אני, אדמונית אחותי,
וידה לעזרו של האיש ושוכחת
שוכחת סודות של אחות ושל דוב,
ליטוף של הרוח ואור כוכבים,
בטנו החמה וערסל של פרווה
 
ליטוף של הרוח ואור כוכבים,
בטנו החמה, ערסל של פרווה
אדמונית אחותי, ידה בידי,
בלילות, בין קירות,
בחלום אזכר