פינת שיר: לכבוד צאת ספרו של גיורא פישר, "אחרי זה"

אם אני לא טועה חלפו כבר כשנתיים מאז התוודעתי לשירתו של גיורא פישר בבלוגייה האחרת שלי, "בננות", ומאז אני עוקבת אחריו. אני אוהבת את השירים שלו, את הקול שלו, את הישירות והפשטות וגם את האירוניה, ואת עולם האסוציאציות התנכ"י. מרכז הכובד של ספרו הוא חלק שנקרא "סקרמנט" ובו הוא סופד לבנו המת מֵרום. אבל יש בספר ובשירה של גיורא הכול, לא רק אבל ולא רק צער אלא כל הצבעים של החיים ולפעמים גם האפור והכבד של החיים אבל כשכותבים על זה טוב, מתחוללת איזו אלכימיה.

שיר אחד קצר - לאו דווקא מייצג, אלא השיר שמתאים לי כרגע. תקראו את הספר...

גיורא פישר

בסוף

כָּל יוֹם נוֹסָף

מַגְדִּיל אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ

אֲבָל אֲנִי מִתְנַחֵם:

הָעוֹלָם עָגֹל

בַּסּוֹף נִפָּגֵשׁ.

שרשרת של אובדנים ותחליפים: על "אֶמה" מאת ג'יין אוסטן (זהירות ספוילרים)

תקצירון למי שלא מכיר או לא זוכר: אֶמה וודהאוז בת העשרים מחליטה, בעקבות נישואיה של האומנת שלה שגידלה אותה מאז מות אימה, שיש לה כישרון לשדכנות ומנסה לשדך את חברתה הצעירה ממנה וחסרת המעמד הרייט לכומר מר אלטון, ובה בעת מפרידה בינה לבין האיכר מר מרטין המתאים לה באמת. בינתיים מתברר שאלטון חושק דווקא באֶמה עצמה, והיא מכה על חטא וגם השכן וידיד המשפחה מר נייטלי נוזף בה לא מעט. אֶמה מתאוששת במהרה כשבא לשכונה בחור חדש, פרנק צ'רצ'יל המקסים, וגם ביחס אליו וליחסיו עם ג'יין פיירפקס - אישה צעירה ראויה ביותר שמשום מה אֶמה דוחה את חברתה - היא מגלה עיוורון. אֶמה שניסתה לשדך את הרייט מוצאת את עצמה בסופו של דבר משתדכת ללא אחר מאשר אותו שכן המבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה, מר נייטלי ("אבירי" – כשמו כן הוא), זה שהאיר והעיר לכל אורך הדרך.

יש משהו מיוחד ב"אֶמה" ביחס לרומנים האחרים של ג'יין אוסטן. אבל לאו דווקא משום שאוסטן התכוונה ליצור גיבורה שאף אחד מלבדה לא יחבב כל כך (דווקא מחבבים) ולאו דווקא משום שאֶמה היא אמנית יוצרת (שלמרבה הצער חומרי האמנות שהיא מנסה ליצור מהם הם אנשים בשר ודם ולכן היא מסתבכת ומסבכת בניסיונות לשדך אנשים לא מתאימים ולהפריד אנשים מתאימים) אלא מפני שיש בו תובנה פסיכולוגית עמוקה (בעיני) על אובדן.

קראתי את אֶמה כמה וכמה פעמים לפני שהבחנתי שהפתיחה של הספר היא מוזרה וכמעט אבסורדית. כתוב שם שבעשרים שנותיה של אֶמה, עד שהאומנת שלה עזבה את משק הבית של אמה ואביה על מנת להינשא, לא קרה בחייה שום דבר מעציב ממש.

איך זה ייתכן? הרי בילדותה היא התייתמה מאימה...

משונה משונה אבל ניתן להבנה: האומנת החליפה את האם ואֶמה לא הספיקה להרגיש בחוסר, אבל כשהאומנת הזאת מתחתנת ונפרדת מחניכתה בת העשרים אֶמה נכנסת לדיכאון שאת עומקו ניתן (לדעתי) להסביר רק כך: שרק כעת היא חווה, או עומדת על סף, האבל הראשוני ההוא על מות אימה.

וכדי שלא ליפול לאותה תהום, אֶמה נכנסת לסחרור. במקום למלא את המקום של האם-האומנת האהובה באדם אחר, היא מוצאת לעצמה בת חסות וכעת היא עצמה הופכת לאם או לאומנת: היא לוקחת תחת חסותה את הרייט הטיפשונת והצעירה ממנה ומבלגנת את חייה בעוד הקורא נושך את שפתיו נוכח המניפולציות המזיקות אבל גם מתחייך, כי אֶמה אינה מתכוונת להרע. מאוד בולט שאֶמה אינה מחפשת חברוּת שוויונית: מכל הדמויות המופיעות בספר ג'יין פיירפקס היא האישה הצעירה השקולה לה מבחינה אינטלקטואלית ואיתה הייתה אֶמה יכולה להתיידד אילו רצתה באמת חברה, אבל אֶמה מחפשת יחסי חונך-חניך או הורה-ילד. לאחר שהיא מאבדת את אחיזתה בהרייט נענית אֶמה להצעת הנישואים של מר נייטלי המבוגר ממנה ביותר מחמש-עשרה שנה, מר נייטלי שלאורך כל הספר נזף בה כהורה בילדה ושאכן הכיר אותה מאז ילדותה. בסוף הספר השניים נישאים ומר נייטלי עובר להתגורר עם אֶמה ואביה, ושוב חוזר האיזון אל משכנם: הם שלושה ליד שולחן סעודת הערב ולא רק שניים. אֶמה מצאה לה אמא חדשה, אמא ממין זכר, ותהום האבל שאיימה לשאוב אותה מרגע שעזבה האומנת את האהובה את הבית, כבר לא פעורה.

בכל ספריה של ג'יין אוסטן יש דקויות פסיכולוגיות, אבל נדמה לי שהעיסוק הזה באבל ובבריחה ממנו הוא עמוק במיוחד בנוף הרומנים שלה ואולי לכן על "אמה" אי אפשר להחיל את ביקורתה של שרלוט ברונטה הסוערת (מחברת "ג'יין אייר") שאמרה שהרומנים של אוסטן הם כמו חצר מטופחת. כאן יש נגיעה, ולו מרומזת, גם ביערות הפרא של הנפש.

[ואם כבר אֶמה, עוד הערה שקשורה בעיבודים קולנועיים. נעשו כמה עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים לאמה, כמו לכל ספר של אוסטן, וכמו תמיד מראים לנו את כרי הדשא ואת המחשופים (גזרה מצוינת הייתה לשמלות אז, אני בעד, למרות החיסרון של הסתרת המותניים). למשל הגירסה הזוועתית והנטולה כל קשר למקור עם גווינת פלטרו: http://www.imdb.com/title/tt0116191/

והעיבוד היחיד שאהבתי היה זה שהעז ולקח את אמה למקום אחר לגמרי, לסרט נעורים אמריקאי בן זמננו על נערה שקוראים לה שֶׁר הורוביץ. שם אמנם לא הופיעה ג'יין פיירפקס – תמיד צריך לוותר על משהו – אבל זה פשוט היה עיבוד נכון. נכון ונאמן לרוח הדברים. אני מתכוונת לקלולס. http://www.imdb.com/title/tt0112697/]

פרעה - שיר שהופיע גם בבננות. עם הקוראים הכפולים הסליחה :)

פרעה

"שַׁלַּח אֶת עַמִּי", וּפַרְעֹה כְּבָר רָצָה,

כֹּה רָצָה לְשַׁלֵּחַ, וְלִבּוֹ הַקַּל כְּבָר כִּמְעַט

הִשְׁתַּלַּח בְּעַצְמוֹ וּפָרַץ מִסְּגוֹר חֲזֵהוּ,

אֲבָל אֱלֹהִים תָּפַס בּוֹ בְּיָד חֲזָקָה

וְאָחַז וְהִקְשִׁיחַ

וְאָז הֵחֵלּוּ הַמַּכּוֹת הַנּוֹרָאוֹת,

וְהַנּוֹרָאָה מִכֻּלָּן הָיְתָה מַכַּת הַלֵּב הַקָּשֶׁה,

הַכָּבֵד בֶּחָזֶה

וְכָךְ גַּם אֲנִי

לֹא שִׁלַּחְתִּי אֶת הָעָם הָרַב שֶׁל רִגְשׁוֹתַי כְּלַפֶּיךָ,

שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ לִי בַּמִּדְבָּר הַנִּכְזָב

שֶׁלֹּא יָעוּפוּ אֵלֶיךָ כְּיוֹנֵי דֹּאַר

וְאִבַּדְתִּי אֶת כְּתָבְתְּךָ וּמָחַקְתִּי

אֲבָל לֹא לְאַרְבָּעִים שָׁנָה

 -

וגם (מרבה בלוגים מרבה שמחה) אשמח אם תקראו מה שכתבתי במועדון הקריאה על רוסאורה בשעה עשר

חג שמח!

אני הסיוט של אנשים כמוני

כבר סיפרתי פעם על פחד הילדות שלי שעובדי הזבל יקראו את כתביי שקרעתי ופיזרתי מאימת החשיפה, ועל תהליך ההתבגרות המרגיע שבמהלכו הבנתי שסביר להניח שעובדי הזבל ועוברי אורח והעולם בכלל לא מתעניינים עד כדי כך בהגיגיי הכמוסים. אבל אני, לעומת זאת, לא השתניתי מאז מבחינת הסקרנות שלי לדברים כתובים ולדברים כמוסים, ולכן כשעליתי אתמול במדרגות (החיצוניות, לא בתוך הבניין) הביתה וראיתי פתק מתגולל שם הסתקרנתי והרמתי. וזה היה חלק מדף קרוע שגם ניכרה עליו דריכת נעל ומה שנכתב בו היה מאוד דרמטי, כלומר היה אפשר להסיק זאת מהמילים הספורות שנותרו שהיו תחילתו של כל משפט. וזה היה כתב של בן או של גבר בבירור (אבל אני קצת מרמה כי היה כתוב שם "אני זוכר").

למצוא פתק כזה זה מאוד סוגסטיבי, כמו בסדנת כתיבה כשנותנים לך להוציא מילים מכובע ולכתוב לפיהן (או שרק אני עושה את זה כשאני מנחה?). אני לא אכתוב כאן את כל המילים שהיו שם כי גם ככה מה שאני עושה הוא בטח הסיוט הכי גרוע של אותו איש, אבל אני אגיד שמבין ארבע מילים מאוד מאוד טעונות שם, שתיים היו אבא וטיול. שעל כל אחת מהן אני יכולה וצריכה (למען ניקיון נפשי) לכתוב הרבה מאוד מאוד.

ואתמול שמעתי את המילה היפה "פתקאות". פתק זה דבר מתוק והאל"ף גם פותחת ומעצימה את הפתק – ומשנה את מינו לנקבה. פתקאות. אולי אני מקבלת פתקאות מאלוהים לאחרונה, כמו וולט ויטמן...

לטקסט המלא של ויטמן

היום פגשתי איש

ראיתי אותו מרחוק ואבחנתי שהוא כבן שישים, וכשחלפתי על פניו הוא נראה לי מחפש משהו ושאלתי אותו "מה אתה מחפש?". הוא הסתכל בתמונה של מישהי על הקיר וניסה להיזכר מי היא, ואני הזכרתי לו את שמה. ואז הוא סיפר, "אני עבדתי כאן משנת '69 ועד-" ואז משום מה אמר לי משהו בספרדית, שנשמע לי (אני רק בשיעור שבע) כמו "211 שנה", אך התברר שזה היה האחד בינואר 2000 והוא היה רק בן 53 כשפרש אבל הוא מאושר שכך עשה, וסיפר על תחביב שלו שהייתי מגדירה כחצי אמנותי חצי טכני, ואיך הוא אוהב לתת במתנה את מה שיצר, וסיפר שירד 13 קילו, ושאלתי, "מדיאטה או מאושר?" והוא צחק, "גם וגם", וסיפר שבנו התחתן והוא רצה לקנות חליפה מסוימת אבל החליפה לא עלתה עליו אז הוא אמר למוכרת שעוד יחזור אבל היא לא זכרה אותו כשחזר וקנה את אותה חליפה. והוא גם סיפר שהוא עקשן מאוד ועל אנשים שרב איתם שחלק מהם עוד עבדו בזמני (זמני הוא עכשיו...) ועל מישהו שגם הוא עקשן אבל הם דווקא חברים הכי טובים. כשהוא סיפר לי שהוא "חוטא בכתיבה" כבר היה ברור לי מהדיבור שלו שהוא כותב ורציתי להציע לו לכתוב בלוג, אבל אמרתי לו את זה והוא אמר שהוא והמחשב זה כמו גיבן וקיר ונצמד אל הקיר וצחק. אבל הוא דקלם לי שיר אחד. שיר בחרוזים שכתב לאותו חבר טוב עקשן לכבוד איזה אירוע ששכחתי מהו.

והוא שאל אותי לשמי וכשאמרתי לו שאל אם אני קשורה לרם עברון, ואמרתי שרם עברון היה אבא שלי והוא התחיל להגיד כמה אהב לקרוא אותו בעיתונים ושהוא היה ב"רמה אחרת" ואמרתי לו שאני מסכימה אתו ואז הוא הסתכל עליי ואמר "עכשיו אני רואה..." וחשבתי שהוא יגיד "דמעות" למרות שלא היו לי דמעות בעיניים, אבל הוא אמר, "עכשיו אני רואה את הדמיון", ואז הוא התקרב אליי ואמר: "הוא היה גבר מאוד נאה." ואני התרחקתי טיפונת ואמרתי שגם היה לו קול מאוד יפה, והוא אמר, "כן, הקול שלו תמיד היה נוסך בי ביטחון".