ערגה ושמלה לבנה

בלילה חלמתי חנות של שמלות לבנות, וזו חנות שכבר הייתי בה בחלום קודם וראיתי שהשמלות במידה שלי, אבל הפעם, כשהתקרבתי אל ה'פיילה' ובה השמלות, המוכר קרא אליי מרחוק: "אין לנו במידה שלך."

והבוקר שוב החלטתי לכתוב בנאמנות ביומן המעקב של שומרי משקל, ולספור נקודות, כי אם גם בחלום אין במידתי (במציאות לא מזיז לי, זו פשלה של החנויות ולא שלי) לזה אני צריכה להתייחס.

אני חושבת שאני לא כל כך רוצה לרזות, כי סוף סוף אני אוהבת את עצמי בדיוק בדיוק כמות שאני.

ואני בדין ודברים עם עצמי כן לרזות בלי לשנות את ההרגשה הזאת והמסר הפנימי הזה של אהבה וקבלה.

ואני חושבת שמידת השמלות הלבנות שבחלום לא קשורה לממדי גופי אלא לזה שהחיים לפעמים קטנים עליי ולפעמים דווקא גדולים וגם דברים נפלאים קשה להכיל, ולעכל, ולשחרר...

ומערגתי אל השמלה הלבנה שבחלום, נזכרתי בשיר שכתבתי לפני כשלוש שנים.

בריז'יט

הראית לי תמונה של בריז'יט ברדו

מחייכת, חצאיתה הקצרה

מתנפנפת, מוקפת ערגה

של גברים

ואמרת שבגלל בריז'יט ברדו

אני צריכה לעשות דיאטה

אבל אמא

גם אני בתוך מעגל

מוקפת ערגה של עצמי

לאונרד כהן (קטע מתוך רומן בכתובים)

אני נזכר בשיחות ששמעתי כשהייתי ילד, בחצר של יוסי בעין כרם, יוסי הצייר, בעל הזקן המאפיר והעיניים הכחולות מאוד, וכוס הוויסקי הנצחית ביד, שנשים עירומות תלויות על קירות ביתו כפוחלצים שנועדו לציין את כיבושיו, ואני שהתבוננתי היטב למדתי את השיעורים הראשונים באנטומיה נשית מהציורים האלה, שבאחד מהם נבהלתי קצת מפיסת העור הוורדרדה שלא ידעתי מהי ושנראתה לי במבט ראשון כמו פצע.

אחותי ענבר סירבה להתלוות להורינו בשבתות האלה שנסעו ליוסי בירושלים, מה, אין לי חיים שאני צריכה לבלות עם ההורים שלי? (וכנראה לא היו לה: את השבתות האלה בילתה בבית מול הטלוויזיה.) ואין לי כוח ליוסי השונא נשים הזה, ומיד אבא ואני נפנינו ממנה בביטול (עוד נאום פמיניסטי שאת נואמת בלי להבין בכלל), ואמא פסחה על שתי הסעיפים, כי אם הבת שלה מתקדמת יותר ממנה, ומודעת יותר ממנה, ואיזה יופי שהדורות משתפרים ונעשים נאורים יותר, אז מי היא שתעמוד בדרכה?

ואני, ילד רך ומרַצה שמודה שאין לו חיים, נסעתי עם הוריי למפגשים בחצר הכפרית של יוסי והקשבתי בסקרנות לשיחות של יוסי ושל אבא, למשל על לאונרד כהן, "את זקפתך הביתה אל תיקח", הקריא יוסי לאבא תרגום עברי מספר של שירה ארוטית שהיה אחד האהובים עליו, ואבא התעניין בנימה מלומדת אם במקור היה erection או hard-on (הוא לא היה כל כך חזק במוזיקה קלה), ואני דמיינתי איש הולך ליד הנהר ומהדק אליו את מעילו וקר לו נורא אבל עומד לו חזק ואסור לו לבוא הביתה עד שתרד לו הזקפה. כי אם הוא יבוא ככה, יכעסו עליו ויגרשו אותו.

וראיתי איך עפרה, הציירת הג'ינג'ית, רוכנת יתר על המידה כשהיא מבקשת מאבא אש לסיגריה, ובהזדמנות זו מניחה יד על זרועו ונותנת לו להציץ היטב-היטב במחשופה המנומש, ואמא מבחינה אבל מה היא יכולה לעשות, והבנתי כשיוסי רמז לאבא את מי מהנוכחות הוא זיין, ועל מישהי אמר "בילינו שלושה ימים ולילות במלון, לא יצאנו מן המיטה", ואני תהיתי אם כשמבלים שלושה ימים ולילות עם מישהי במלון ולא יוצאים מן המיטה, באמת לא יוצאים, אפילו לא בשביל לשתות ולאכול ולהשתין ולחרבן ולצחצח שיניים, וחשבתי שאני אף פעם לא אהיה גבר כזה, אף אחת לא תלהיב אותי מספיק בשביל שאני ממש לא ארצה לקום מהמיטה. ואחר כך היה לאבא התקף לב והוא התחיל לקחת כדורים כל יום, והייתי מוטרד נורא כי אם הוא יהיה עם מישהי שלושה ימים במיטה, איך הוא ייקח את הכדורים? ופעם עשיתי את הטעות שכל פעם מחדש נשבעתי לא לחזור עליה וכל פעם מחדש התפתיתי, ושיתפתי את ענבר במחשבות שלי, וענבר אמרה: "זה מה שמטריד אותך? ואם אבא יהיה עם מישהי שלושה ימים במיטה, זה אומר שהוא יבגוד באמא – זה לא אכפת לך? גם אתה נהיית חתיכת שונא נשים קטן." והרגשתי כל כך אשם על זה שאמא באמת בכלל, בכלל לא עלתה בדעתי. "חוץ מזה גבר לא יכול לזיין ולזיין בלי הפסקה, אחרי שהוא גומר הוא צריך לחכות לפחות עשרים דקות," העירה אחותי ועוד לפני שהספקתי לתהות איך היא יודעת, חשבתי בהקלה על לאונרד כהן, שככה הוא יוכל סוף סוף לחזור הביתה.

מדרש מתיבת המייל הלאה

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם תיבת המייל שלי עלתה על גדותיה, ואי לכך התחלתי למחוק. מוחקת אני ומוחקת, ועדיין היא מלאה כדי 95%. ובינתיים אני מוצאת כל מיני מיילים, גם כאלה שכתבתי אני לעצמי (כן כן, איך אתם חושבים שתיבת מייל מתמלאת כל כך?!). ולפני כשלוש שנים כתבתי לעצמי: "לכתוב לבלוג מדרש לפסוק 'ויהי בבוקר, והנה היא לאה'. על הפער בין החוויה תוך כדי לניתוח שאחרי".

ומכיוון שעכשיו מחקתי את המייל, מיהרתי לציית לעצמי ולכתוב את המדרש.

אולי גם תיבת המייל שלי, הנה היא לאה...

וללבן, שתי בנות:  שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל.  יז ועיני לאה, רכות; ורחל, הייתה, יפת-תואר, ויפת מראה.  יח ויאהב יעקוב, את-רחל; ויאמר, אעבודך שבע שנים, ברחל בתך, הקטנה.  יט ויאמר לבן, טוב תיתי אותה לך, מתיתי אותה, לאיש אחר; שבה, עימדי.  כ ויעבוד יעקוב ברחל, שבע שנים; ויהיו בעיניו כימים אחדים, באהבתו אותה.  כא ויאמר יעקוב אל-לבן הבה את-אשתי, כי מלאו ימיי; ואבואה, אליה.  כב ויאסוף לבן את-כל-אנשי המקום, ויעש משתה.  כג ויהי בערבוייקח את-לאה בתו, ויבא אותה אליו; ויבוא, אליה.  כד וייתן לבן לה, את-זלפה שפחתוללאה בתו, שפחה.  כה ויהי בבוקר, והנה-היא לאה; ויאמר אל-לבן, מה-זאת עשית ליהלוא ברחל עבדתי עימך, ולמה רימיתני. 

(בראשית פרק כ"ט)

רבות דובר בפסוק המדהים הזה, "ויהי בבוקר, והנה-היא לאה".

ואני נוטה לדרוש אותו כעוסק בפער בין חוויה בעת התרחשותה, לניתוח שלנו בדיעבד. ואולי מדובר גם ב-framing, בהגדרות שלנו לדברים; ההגדרה שרחל היא הנחשקת והאהובה והסברה שרחל היא זו שנמצאת שם, בלילה, אולי שינו מהותית את החוויה של יעקב עם האישה הזאת שהייתה אתו. והשינוי של ההגדרה ומסגרת ההתייחסות בבוקר, הפך את הדברים על פיהם.

אז איפה נמצאת האמת של החוויה? יש חוויה בלתי אמצעית, בלתי תלויה בפריימינג?

מה שאומרים ביום המחרת צלול יותר ממה שאומרים תוך כדי (אם מצליחים להגיד משהו), או דווקא אותנטי פחות?

אין לזה תשובה לדעתי, כי לפעמים יום המחר מאפשר התבהרות, ולפעמים הוא מאפשר גם בריחה והתחמקות, וההגדרות והסברות והמחשבות תמיד מלוות אותנו.

כמו שאמר המלט – דנמרק היא בית סוהר; וכשחבריו מחו, הסביר שעבורו היא בית סוהר ואמר את המשפט הנפלא –

Nothing is good or bad but thinking makes it so.

ורק בשביל היופי של המדרש – "ועיני לאה רכות", זו השלכה; עיניו של יעקב הן שהיו רכות בלילה והתחדדו בבוקר, במעבר מרכות וטשטוש וערבול החוויה, אל חדות הראייה של אחרֵי, ואין לדעת מי ראה תמונה אמיתית יותר, העיניים הרכות או העיניים החדות.

נס שדבר אינו מוחק את העיקר

לפני יומיים הודיע לי לפתע ידידי הטוב (אולי מדי) ג'ימייל שהוא לא יכול יותר וצר מקומו מלהכילני.

מיד פתחתי כתובת חדשה, אבל אחר כך התעשתי והתחלתי למחוק. ועודני מוחקת, ורק חמישה אחוזים הוא פינה לי...

אך לא זה העניין, אלא שבעודי מוחקת ומוחקת, יש דברים שאני גם שומרת, והנה מצאתי שיר יפה כל כך של פרנסיס קאברל שתרגמתי פעם. אולי הוא גם הופיע אי פעם בבלוג, אני לא זוכרת ולא אדע למצוא. ובכל מקרה - אם אני שכחתי, אז בטח גם אתם. הריהו:

שמלה וסולם

את לבשת שמלת קיץ, ואני
השענתי סולם על עץ דובדבן
את רצית לעלות ראשונה
ואחר כך
 
כל כך הרבה צורות, כל כך הרבה דרכים
לומר דברים ללא מילים
אֶת זאת אַת ידעת היטב לעשות
ועשית זאת
 
חיוך, יד מושטת
ובמשחק השקיפויות
מוגשים הפירות
בקערה של בד
 
לא טיפסתי גבוה, היה די
להציב על הסולם את רגלי
ומעיל הילדוּת
כבר גלש מעלי
 
לא חקקנו דבר באבן
אבל חשבתי על זה לא אחת
 - בכל פעם ששמעתי
עץ נכרת
 
עץ כורתים מהר
מישהו אֶת היער מוֹכֵר
אילו ידע כמה היה לי קשה
לרדת משם
 
והאמנם ירדתי מכל
משחקי השקיפויות
בהם מוגשים הפירות
בקערה של בד?
 
מצאתי דברים אחרים לעשות
חיוכים אחרים לפגוש
אבל אור יפה כל כך
מעולם לא
 
במהירות שבה הזמן חולף
נס שדבר אינו מוחק את העיקר
הכל מתעופף לו בצל הקליל
חוץ מתמצית זו של קדחת ודבש
 
הכל התנדף בחלל האוויר
החיוך, השמלה, הסולם והעץ
במהירות שבה הזמן חולף
דבר אינו מוחק את העיקר
 
מצאתי דברים אחרים לעשות
חיוכים אחרים לפגוש
אבל אור יפה כל כך
מעולם לא
 
והנה אנחנו, למטה, על הארץ,
מעבירים את חיינו בני החלוף
בחיפוש שערים לפתוח
אל השמים
 

הנה השיר ביוטיוב: http://youtu.be/DQx6KyFZ9B0

לדבר על מורקמי היה לדבר אהבה

[הפוסט הופיע במועדון קריאה. העתקתי אותו גם לכאן כי הוא חשוב לי. מי שכבר קרא שם - יסלח נא...]

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. עורכת התרגום: דליה טסלר

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" הוא שם ספר של ריימונד קארבר, ובהשפעתו קרא מורקמי לממואר שלו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". וגם אני יכולה לשאול, על מה אני מדברת כשאני מדברת על מורקמי.

וכעת אני משיבה, שאני מדברת על חבר קרוב ואהוב, שהסיפורים והרומנים שלו נטבעים בי לא כחומר קריאה אלא כמו זיכרונות, כמו סיפור שמסופר היישר אל אוזני בקול ובמילים ובסגנון מובחן של חבר טוב.

אבל כשהתחלתי לקרוא את ספר הריצה הזה, נקלעו יחסינו למשבר. לא בדיוק משבר, אלא שמידרתי את מורקמי. את הרומנים שלו אני אוהבת, אמרתי, אבל כשהוא סתם מדבר, הוא טרחן. וגרוע מזה: הוא אחד כזה שחושב שאורח חייו הוא הנכון, ולי לא נותר אלא להנהן ולהתרחק.

והנחתי את הספר בצד לזמן מה, אבל לא החלטתי לנטוש אותו, כי בכל זאת, זה מורקמי.

וכשחזרתי, נתקלתי בקטע שגרם לי לרצות ליפול על צווארו של חברי הוותיק ולנשק את שתי לחייו:

"לפעמים אומרים לי דברים כמו: 'מורקמי-סאן, אם תמשיך בחיי היומיום הבריאים האלו שלך, האם לא יגיע רגע שבו לא תהיה מסוגל כבר לכתוב רומנים?'. [...] נראה שביפן יש אנשים רבים שמחזיקים בדעה הזאת: כתיבת רומנים היא ביסודה פעולה לא-בריאה [...]

ביסודו של דבר אני מסכים עם הצהרה זו, האומרת שכתיבת רומנים היא מלאכה לא-בריאה. כשאנחנו מבקשים לחבר רומן, כלומר כשאנחנו מנסים ליצור סיפור באמצעות כתיבה, פורץ ועולה אל פני השטח מעין רעלן שהיה חבוי עד אז ביסוד קיומנו האנושי. סופרים, מי יותר מי פחות, ניצבים פנים אל פנים אל מול הרעלן הזה, וחייבים לטפל בו במיומנות, מתוך מודעות לסכנות הטמונות בכך.[...]

אבל אני חושב שמי ששואף להמשיך לכתוב רומנים כמקצוע, ולאורך זמן, חייב ליצור לעצמו מערכת חיסונית המסוגלת לעמוד בפני הרעלן המסוכן (ולעתים אף הקטלני) הנמצא בתוכו."

מאותו רגע והלאה, קראתי בהתמסרות ובעניין ולא הייתה שום טרחנות. רק חוכמה. ואז מצאתי עוד פנינה יקרה שהדהימה אותי ממש:

"ורוב הדברים שהם בעלי ערך אמיתי הם דברים שאי אפשר להשיגם אלא באמצעים שלכאורה אינם יעילים."

אולי לרוב האנשים בעולם, המשפט הזה לא נראה מדהים. אבל אליי הוא הגיע מדויק וצלול ובעִתו. ובראשם של הדברים בעלי הערך – אהבה. שמושגת באמצעים כל כך לא יעילים: המון המון שיחות. לחלוק פרטים טריוויאליים. להקדיש המון המון זמן. להסתכל במישהו שישן. לתת את כל הלב גם כשלא מקבלים עודף. להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו, עד שמוצאים בו אוצרות.